פירוש על משלי 10:1

משלי שלמה בן חכם ישמח אב. זה הקב"ה, ד"א אביו ממש:

משלי שלמה בן חכם ישמח אב וגו' עד מגדל עוז שם ה'. והוא מקיף בגנות הרשע והכסילות והליצנות והעצלה והאולת והעקשות והשנאה ושבח הופכיהם, הנה הבן שהוא חכם ישמח אביו כי הוא משער בדבר החכמ' יותר מאמו ואמנם הבן שהוא כסיל יביא יגון לאמו מפני חסרון הדעת ויגיע מזה לאמו מהצע' יותר ממה שיקרה ממנו לאביו מפני שהוא ירא מאביו יותר מאמו:

גם כי כל דברי הספר הלז מראש ועד סוף ברוח הקדש נאמרו כמאמרם ז"ל במדרש חזית הנה השם פניו אל מאמריו מראשיתו עד הנה ואל אשר מפה עד תומו הלא יראו בעיניו כי כל הדברים הנאמרים עד כה הם כמדבר הוא יתברך או תורתו אל עם בני ישראל כאשר ידבר איש אל בנו כאשר יבא ביאורו בס"ד כי שלמה ורוח קדשו הנמצא אתו תקן משלים הנאותים ליאמר מאתו יתברך אל בנו בכורו ישראל כאלו פה אל פה ידבר בם אך אשר מהכתוב הזה והלאה הם מוסרים כאשר ייסר איש את בנו חכם לב ברוח ה' דבר בו ליסרה את כל איש אשר רוח בו לקחת מוסר השכל וזה אמר פה שנית משלי שלמה כלומר משלים אלו הבאים הלא המה כאילו שלמה הוא המדבר להישירנו בתוכחות מוסר הקרובים אל תורת ה' וגם המה ברוח ה' דבר בו ועל כן לבל יראה על מה שעבר שגבה לבו לייחס אל עצמו מאמריו יתברך ותורתו אל ישראל עמו על כן בראש הספר סיפר תאריו ואמר בן דוד מלך ישראל לומר שעל כבוד אביו וכבוד ישראל סמך למה שהוא בן לדוד ומלך לישראל ומכבודם יכובד גם הוא לדבר בלשון הקב"ה ותורתו וזהו שנותו את טעמו מתאריו בראשית ספרו אל הכתוב הלזה כי לא הזכיר פה רק משלי שלמה לבד לומר אלה הם משלי שלמה כאלו פיו המדבר ולא כראשונים ולכן שלל פה תארי גדולתו. או נאמר קרוב לזה במה שכתבנו למעלה על פסוק שמע בני מוסר אביך וכו' שכוון לומר אל יעלה על רוחכם גבה לבי תעשו עיקר לקחת מוסר השכל ממני ואנה תעזבו כבוד מוסר אבינו יתברך בתורתו שבכתב ועל פה על כן אמר שמע בני בעצם וראשונה מוסר אביך הראשון הקב"ה בתורתו ואחר כך ממוסרי אמך כמוני אשר אתה יונק ממני אל תנח ידך וזהו אל תמוש תורת אמך ועל כן מה עשה מתחלת הספר ועד כאן כל מאמריו הם לתורתו יתברך נקשיבה לאמריה נטה אזננו נשמור אמריה ומצותיה נצפון אתנו תורתו יתברך אל נשכח ומצותיה יצור לבנו כי לקח טוב נתנה לנו ושבח אותה כאשר יאתה כאשר יראה הרואה בכל הקודם עד כה וכל ישעו וכל חפץ בזה לאמר אלינו נשמע מוסרי אבינו וממנו נעשה פנה וממט יתד ועתה בא אחר כך אל חלק אומרו ואל תטוש תורת אמך הם משלים הבלתי נוגעים אל הדבק בתורה ומצותיה רק משלים ומוסרים המתיחסים אליו ע"י רוח ה' דבר בו וזהו אומרו משלי שלמה כי זה אשר לשלמה בעצם: ולבא אל ביאור הכתוב נשימה לב אל ייחסו שמחת בן חכם אל האב ותוגת הכסיל אל האם ולא יתכן לומר כי מהעדר הבחנת חכמה אל האם תתיחס השמחה אל האב ומהתמדת הבן אצל האם תתייחס תוגת הכסיל אל אמו כי הלא לא מהעדר גדר החכמה מהאם תעדר שמחתה בשמעה כי חכם בנה ועוד כי גם יפלא ממנה גדר הסכלות בערך האב ועל כן ידאג יותר האב על סכלות בנו מהאם ואין טעם התמדת בנה אצלה טעם לשבח כי לא בקטן עסקינן ההולך אחרי אמו ואדרבה כל התמדתו שבתו ולכתו עם אביו ועוד כי גם אלה דברי שלמה הוות לאביו בן כסיל וכן כעס לאביו בן כסיל וכו': והנה במדרש אמרו רבותינו ז"ל בן חכם ישמח אב זה יצחק ובן כסיל וכו' זה ישמעאל והנה כמו זר נחשב מאמרם זה כי המבלי אין בן חכם בישראל הלך עד יצחק ומבלי אין בן כסיל הלך אל ישמעאל ואחשבה הוקשה להם אשר הערנו בכתוב ואמרו בן חכם זה יצחק וכו' והוא במה שידענו כי אין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות באופן כי החוטא כסיל יקרא ומקביל אליו הצדיק תמים חכם יחשב באמת והענין לומר ראה נא מה בין הבחנת הצדקות של אב להבחנת האם כי הנה בן חכם זה יצחק שהודה ליעקד במצותו ית' כי צדקות זה תכלית חכמה ולא שימח רק את אביו כמאמרם ז"ל וילכו שניהם יחדו בלב אחד זה לעקוד וזה ליעקד אך אמו לא שמחה בזה כי אדרבה יללה בקולה כמאמר רז"ל בפר"א וגם פרחה נשמתה ומתה בשמעה אמנם בן כסיל זה ישמעאל שהיה בו רוח שטות לחטוא כאמרו ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו' מצחק ואין צחוק אלא ע"ז תוגת אמו ולא אביו והוא מה שביארנו שם בכתוב וירע וגו' בעיני אברהם על אודות בנו הפך מאמר שרה באו' ואת בנה כי חשב אברהם יתייחס ישמעאל אחריו וזהו על אודות בנו כלומר לב' סיבות א' על סיבת הגירושין הוא על רשעו שנית על החשיבו אותו לבנו הפך מאמרה באמרה ואת בנה וזהו אודות לשון רבים והשיב לו יתברך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כלומר לא לבד על הגירושין כי אם גם על אמרה שהוא בנה מתייחס אחרי אמו כאמרה את האמה הזאת ואת בנה כלומר ולא בנך כי הלא ביצחק יקרא לך זרע אך בנך הבא מן השפחה קרוי בנה וא"כ תוגת קסילותו אליה תתייחס ולא אליו כי לא בנו הוא וזהו ובן כסיל וכו' זה ישמעאל: