פירוש על משלי 17:5

תנא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא בו. משום שנא' לועג לרש חרף עושהו (משלי יז ה). דכיון דאינהו לא מצי לאיעסוקי במצות. דכתיב לא המתים יהללו יה (תהלים קטו יז). חלשא דעתייהו עד דמרחק ד' אמות.

לועג לרש חרף עושהו. הנה מי שהוא מלעיג על העני מפני עניו כבר חרף הש''י שיסודר ממנו זה הענין באופן מה כמו שמגנה המלאכה הוא מחרף בזה הפועל אותה ומי שהוא שמח לאיד שיבוא על איש אחר לא ינקה שיפול בכמו הרע ההוא:

ואל תתמה על החפץ אם מרעה קטנה תעלה אל גדולה הימנה כי גדולה מזו אודיעך כי הנה הלועג לרש הוא חרף עושהו של לועג חלילה שמורה שאשר עשהו רש לא יוכל לעשות גם אותו רש והן זאת תכלית הרשע לחרף עושהו והנה מדבר קל יעלה אל הרעה הגדולה הזאת והוא מהיותו שמח לאיד רעהו כי מטה ידו כי מזה יבא ויעלה הדרגה להיותו גם לועג לרש בעל האיד וזהו שמח לאיד לא ינקה מהאמור שהוא מהיותו לועג לרש והנה עלות האיש מהיותו שמח לאיד בנפול רעהו ורדתו לשערים להיות אחרי כן לועג לו הוא דבר משתלשל ונראה לחוש עם היות הרעה רבה שהוא חרף עושהו חלילה על כן מזו נקח ראיה אל הדרגת הפסוק הקודם וזה מוסר גדול לעשות סייג לפרישות מהמדות הבלתי טובות הקלות פן ימשך מהן אל החמורות: