פירוש על רות א:4

ערפה. ולהלן (שמואל ב כ״א:ט״ז) הוא קורא לה חרפה ^כדשם בשמואל ב' כתיב הרפה אשר בילידי הרפה, והיא היא ערפה שבכאן, כדדרשינן בסמוך פסוק י"ד שנגזר עליה שיפלו בניה ביד בני רות שדבקה בשכינה, ושם נפלו ביד דוד. , רב ושמואל, חד אמר, חרפה שמה, ולמה הוא קורא לה כאן ערפה – שהכל עורפין אותה מאחריה ^כהשהפקירה עצמה כבהמה אף פנים כנגד עורף, ועיין באות הסמוך. , וחד אמר, ערפה שמה, ולמה הוא קורא לה התם חרפה – שהכל דשין אותה כהריפות ^כוכחטין כתושין. ונראה דסמיך על המבואר במ"ר לקמן פסוק י"ד ותשאנה קולן ותבכינה, כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה נתעללו בה מאה בני אדם, יעו"ש, וזה מסמיך כאן לדרוש בשמה כדרך חז"ל לדרוש שמות וכמו למעלה בריש פסוק ב'. וע"ד הפשט י"ל בשנוי השמות הרפה ערפה משום דאותיות אהח"ע דרכן להתחלף זב"ז, וכיוצא בזה הרבה במקרא, כנודע. .
(סוטה מ"ב ב׳)

וישאו. והנה הבנים הוסיפו לחטוא במה שנשאו נשים מואביות שלא גיירו אותן כמ"ש במדרש ועז"א שם האחת ערפה, כי בגירותן היו משנים את שם הקודם והם נשארו בשמם [והגם שרות לא שנו שמה גם אחר שנתגיירה עז"א בברכות (דף ט') מאי רות שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות שהקושיא מאי רות היינו למה לא שנו שם גיותה] וגם זה מבואר מלשון וישאו, שעל לקיחה בקדושין כדת בא לשון לקיחה ולשון וישאו בא לרוב בנשואין של נשים נכריות בכל ספר עזרא ונחמיה ועל אשה שהיתה טפלה כמ"ש ברחבעם (דה"ב י"א) נשים שמונה עשרה נשא ופילגשים ששים, שרק שתים היו עקריים שאמר עליהם ויקח, וכדומה, ומבאר שהיה שם האחת ערפה ושם השנית רות מב' טעמים: א] שכליון האח הצעיר הקדים ויקח את ערפה והתחיל בעברה שזה מורה על מעוט המוסר של האחים שהצעיר נשא לפני הבכור ושהאח הגדול לא מיחה בידו, ב] שאם היה מחלון הנושא ראשונה היה קצת למוד זכות על שניהם, על מחלון שהכיר בצדקת רות כמו שהוכיח סופה על תחלתה, ועל כליון שחשב שגם הוא ימצא אשה טובה כמו אחיו, אבל האמת היה בהפך שכליון הקדים לישא את ערפה המרשעת אחיו השני היה לו להכיר איך נכשל האח הצעיר באשה רעה והוסיף פשע, ועוד חטאו במה שישבו שם כעשר שנים שכבר מבואר שנתיאשו לגמרי מלחזור לא"י:

וישאו להם נשים מואביות. במדרש תני בשם רבי מאיר לא גיירום ולא הטבילו אותם ולא היתה הלכה להתחדש ולא היו נענשין עליהם עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית עכ"ל ויש להעיר מהיכא נפקא ליה דלא גיירום ולא הטבילום. ותו מ"ש ולא היתה הלכה להתחדש וכו' ולא היו נענשין וכו' אינו מובן. והרב מתנות כהונה ז"ל פירש וז"ל לא באת לכלל זה שיתחדש ההלכה שיהיו מותרין וכו' כדי שלא יהיו נענשים עליהם עכ"ל ובאמת שהוא דוחק ואפשר לומר במה שכתבנו כבר בקונטריסנו דנסתפק הרב הגדול מהר"ר יעקב אלפנדארי ז"ל במוצל מאש סימן מ"ו בראובן שבא על אשת איש והוא והיא הוה פשיטא להו שהבעל חי ושניהם כיוונו לאיסור. ואחר כך נתברר דבשעת ביאה כבר היה מת הבעל והיתה פנויה אי מצי ראובן לקחתה לאשה או אמרינן דהוא בכלל מ"ש אסורה לבועל ואסירא ליה. ואני בעניי בקונטריסי כתבתי דשריא ליה איכו השתא מעין דוגמא יש לחקור בערפה ורות דהגם דבאותה שעה עדיין לא נתחדשה הלכה דמואבית שריא והם כיונו לאיסור דסברי דאסורות הן. ובודאי כפרה בעו ולא גרע מאשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה שצריכה כפרה. מ"מ לפי האמת לא עשו איסור לישא אסורה לבא בקהל דמותרת היא ואין נענשין כבא על אשה אסורה. ודמיא היא בצד מה למ"ש דכיונו לאיסור והיתה פנויה מותרת לבועל. הנה כי כן ממאי דכתיב וישאו להם נשים מואביות מוכח דהכתוב בא להגדיל עוצם עונם. ומה גם דתיבת להם מיותר. ואם הוא בשביל שהיו מואביות אין העונש כל כך דלפי האמת מותרות ולכן סבר ר"מ דלא גיירום ולא הטבילום וזה עון רב וז"ש וישאו להם נשים מואביות דלא גיירום. ולא היתה הלכה להתחדש ובודאי דצריכי כפרה. אך לא היו נענשים עליהם כבא על אסורה בקהל דמואבי ולא מואבית הגם דכפרה בעו. ולכן אמרינן דלא גיירום ולא הטבילום (וספר יפה ענף אין עמדי) ודוק כי קצרתי: