פירוש על שמות 21:34

וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו. יובן בס"ד דרך רמז דהנה בעושה רשעה מחודשת יש ב' סוגים והוא יש שעושה עון מחודש דלא דשו ביה אינשי ורק עושהו בסתר שלא יכירו בו וזה רק קלקל בעצמו ולא נמשך הקלקול גם לזולתו שלא למדו אחרי' ממנו לעשות כמעשהו כי לא הכירו בו בזה. ויש שנמשך קלקול לזולתו שפרסם זה העון לעיני הכל ורבים אשר לא היה להם ידיעה לעשות עון זה הנה עתה למדו ממנו לעשות אותו גם הם וזה נקרא חוטא ומחטיא ובקלקול אנשים זולתו גם כן יתחייב כי הוא שגרם להם. ואפילו שהוא לא השלים העון בעצמו ורק התחיל בו מ"מ כיון שהוא פתח הפתח לתת מכשול לשאר בני אדם יתחייב בכל אשר יקלקלו וזה דומה לגנב שנחבא בבית בע"הב ביום כדי לגנוב בלילה ולצאת וכן היה שבלילה גנב חפצים ופתח הדלת והלך לו ובני הבית ישנים שאם ביציאתו סגד הדלת אחריו הנה זה לא עשה קלקול כי אם הוא עצמו מה שגנב בעצמו אבל כשיצא בלילה ולא סגר הדלת אחריו אלא הניח הדלת פתוח וממילא שאר גנבי' שעברו על הפתח ומצאו הפתח פתוח ונכנסו וגנבו עוד חפצים מן הבית הנה זה צריך להתחייב עפ"י השכל גם בחפצים שגנבו הגנבים כי הוא הגורם בזה שפתח להם הפתח כדי ליכנס לגנוב ואפי' אם הוא יצא בלילה ולא לקח וגנב כלום ורק שלא סגר הדלת אחריו ג"כ יתחייב בגניבת הגנבים בי הוא נתן לפניהם המכשול הזה וכן הוא הדין באיש העושה עון ולמדו ממנו לעשות כמוהו. ובזה יובן בס"ד דרך רמז וכי יפתח איש בור רוצה לומר שאם אדם אחד פתח פתח לעשות עון הן במרמת המאזנים ומשקלות הן בשאר המרמות המו"מ וכיוצא ואפי' שהוא לא השלים הדבר ורק פתח פתח למעשה הרעה ולא הספיק לגמור הרעה. או כי יכרה איש בור שהספיק לגמור הרעה ולא יכסנו מעיני הבריות אלא פרסם הדבר הרע הזה בפרהסיא הנה בין זה ובין זה כיון דמכח זאת שלא כסה רעתו גרם מכשול לשאר בני אדם שלמדו ממנו ודין גרמא שנפל שמה בזה העון שהוא בור שחת אשר כרה ויחפרהו שור רמז לאדם שעושה במזיד להכעיס או חמור רמז לעושה בשביל הנאתו וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל וז"ל ב' בחינות יש או שור מזיד אוכל ברצון ומשחית נפשו כשור שכוונתו להזיק או חמור נפתה כחמור על הנאתו וכו' ע"ש ולז"א ונפל שמה שור הוא אחד שעשה אותו עון במזיד להכעיס כדי להזיק או חמור אחד שעשה אותו עון בשביל הנאתו ולא להכעיס הנה חטא אנשים אלו שלמדו ממנו צריך בעל הבור זה המחדש העון הזה שלמדו ממנו הוא ישלם להקדוש ברוך הוא בשביל הקלקול שגרם לאנשים האלו והיינו ששניהם חייבים בזה הם חייבים בשביל שלמדו הרע מזה והוא חייב בשביל שגרם להם לחטוא בזה שנתן לפניהם מכשול זה. ואל תחשוב כיון שהוא לא היה כי אם גרמא בנזיקין אין הקב"ה נפרע ממנו כי אם מן הפחות שלו אלא דע שעונשו קשה וצריך כסף ישיב לבעליו כלומר שיפרע ממנו מן הטוב הטוב שיש לו מעידית ולא מזבורית כי הוא העיקר בזה דלא עכברא גנב אלא חורא גנב ואפי' שהמת יהיה לו ר"ל אפי' שזה האדם שחידש עון זה כבר מת ובטל מזה העולם אפ"ה יענישו אותו על קלקול דורות הבאים אשר יקלקלו בעון זה שחידש זה בעולם ולז"א והמת יהיה לו ר"ל אפי' שכבר היה לו מיתה ואיננו בזה העולם אפ"ה נפרעין ממנו אם יקלקלו עוד דורות הבאים אחריו יען כי הכל היה ממנו:

בעל הבור. בַּעַל הַתַּקָּלָה; אַעַ"פִּ שֶׁאֵין הַבּוֹר שֶׁלּוֹ – שֶׁעֲשָׂאוֹ בִרְשׁוּת הָרַבִּים – עֲשָׂאוֹ הַכָּתוּב בְּעָלָיו לְהִתְחַיֵּב עָלָיו בִּנְזָקָיו:

והמת יהיה לו לניזק, ושמין את הנבלה ונוטלה בדמים ומשלם לו המזיק עליהם תשלומי נזקו. זה לשון רש''י. (רש"י על שמות כ״א:ל״ד) ולא בירר את דינו, כי אין צורך לאמר בנבלה הזאת שיטלנה הניזק בחשבון התשלומין כשיביא אותה לב''ד לשלם הנזק, שאפילו היו למזיק נבלות וטרפות אחרות בביתו יפרענו בהם כפי דמיהם, שכבר אמרנו לרבות שוה כסף אפילו סובין (ב''ק ז.), אבל הענין לומר כי הנבלה של ניזק היא וממונו תחשב, לפיכך אם פחתו דמיה אחרי כן או שנגנבה אין על המזיק לשלם אלא דמי המיתה, אם היה השור כשהוא חי שוה מנה וכשמת שוה חמשים זוז, יש עליו חמשים זוז וזה יטפל בנבלתו וישמרנה לעצמו וזה הדין בכל הנזוקין, וזהו שקורין חכמים פחת נבלה ומפורש הוא בגמרא (שם י:):