פירוש על שמות 32:15

ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדת בידו לחות כתבים משני עבריהם וכו'. בגמ' (שבת ק"ד.) איתא אמר ר' חסדא לחות כתובים משני עבריהם שנקראים מבפנים ומבחוץ כגון נבוב בובן רהב בהר סרו ורס, והוא שר"ח אמר כי יש כח בד"ת לשנות את לב האדם מהיפוך להיפוך, נבוב היינו אדם שהוא נבוב וריק מד"ת נעשה על ידם מלא בינה והוא נבוב בובן. רהב היינו אדם שהוא מלא תאות וחמדות זרות כמבואר (בגמ') (זוהר שמות ק"ע:) שר של מצרים רהב שמו ומצרים היו שטופים בזמה כמ"ש (עמוס ח',ח') ונגרשה ונשקעה כיאור מצרים שמימיו היו עכורים, וזה מורה על מחשבות תאות רעות, וע"י ד"ת יוכל להשתנות ולהיות מורם ומובדל מכל חמדה, כי בהר מורה ע"ז, כי בהר לא נמצא לחלוחית כמו בעמק, וכן אברהם אבינו ע"ה יען כי היה מובדל מכל חמדה לכך אמר (בראשית כ"ב,י"ד) היום בהר ה' יראה. סרו היינו אדם שהוא בכעס כי סר הוא לשון כעס כמ"ש (מלכים א' כ"א,ד') סר וזעף וכן בגמ' (בבא מציעא נ"ט:) מפני שסורו רע היינו שיש בו כעס וע"י ד"ת יוכל להשתנות לבו לטוב ולהיות מובדל משום כעס, כי מורס הוא מלשון רך כמבואר בגמ' ממרס בדם, כי מורס נופל על דבר רך וכן (יחזקאל מ"ו,י"ד) לרוס את הסולת.

ויפן וירד משה מן ההר ושני לחות העדות בידו. לחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. והלחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות. הענין שמשה רבינו ע״ה באותם הימים שהיה בהר היה אלהי ולא היה לו נטיה לענייני החומר כלל כאומרו ארבעים יום וארבעים לילה וגו׳. ולזה כאשר רצה לירד פנה עצמו מהדברים הרוחניים להסתכל בדברים הגשמיים. וז״א ויפן וירד מן ההר כי אם לא עשה כך לא היה יכול לירד. ואו׳ ושני לוחות העדות בידו. ירצה שכאשר היה למעלה בהר עם היות שידע שעשו העגל. עם כל זה הוריד בידו הלוחות לפי שידע שלא מרדו כולם אלא מקצתם כנזכר לעיל. לזה הוריד הלוחות ליתנם לאותם שלא מרדו כי חשב שנבדלו לצד אחד. אמנם כאשר ירד מן ההר וקרב אל המחנה וירא את העגל והמחולות. וראה שהיו עובדים בפרהסיא ואין מי שימחה בידם. אז חרה אפו וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם וגו׳. שאז חייב כפי שכלו אחר שאין מי שימחה בידם. גם לא נבדלו מתוכם כאילו כולם עובדי עבודת כוכבים ואין בהם צדיק גמור שראוי ליתן לו את התורה. ולזה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. ר״ל שלא רצה להכניסם למחנה שאינם ראויים לזה. שאילו נתאמת לו זה הענין לא היה מורידן כלל. ולא הורידן כי אם לכוונה הנזכרת. ולהורות להם בראיה ברורה שהקב״ה מחל להם העון ולא יתפסו אלא העובדים לבד כנזכר. ולזה הניחו הקב״ה להורידם. וז״ש ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו. ר״ל שבהורידו הלוחות היה ראיה ועדות על שהקב״ה סלח להם. כאומרו סלחתי כדברך. או ירצה ויפן וירד משה מן ההר וגו׳. שיש להעיר למה כאן בעת שבירת הלוחות הוא מספר בשבחן כאומרו שני לוחות העדות בידו. והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב וגו׳ מזה ומזה הם כתובים. כנראה שאין זה מקום זה הענין שלמעלה שאמר ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו וגו׳. שם היל״ל כל זה לא כאן: אמנם הענין להודיע שהדבר שהוא יקר הערך המגיע לאדם בלא טורח ובלא מחיר הנה לא יודע ערכו רק בעת חסרונו. ולזה בעת שבירת הלוחות נודע ערכם ושבחם כנזכר ולא קודם:

ויפן וירד משה מן ההר ושני לחות העדות בידו. לחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים. והלחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות. הענין שמשה רבינו ע״ה באותם הימים שהיה בהר היה אלהי ולא היה לו נטיה לענייני החומר כלל כאומרו ארבעים יום וארבעים לילה וגו׳. ולזה כאשר רצה לירד פנה עצמו מהדברים הרוחניים להסתכל בדברים הגשמיים. וז״א ויפן וירד מן ההר כי אם לא עשה כך לא היה יכול לירד. ואו׳ ושני לוחות העדות בידו. ירצה שכאשר היה למעלה בהר עם היות שידע שעשו העגל. עם כל זה הוריד בידו הלוחות לפי שידע שלא מרדו כולם אלא מקצתם כנזכר לעיל. לזה הוריד הלוחות ליתנם לאותם שלא מרדו כי חשב שנבדלו לצד אחד. אמנם כאשר ירד מן ההר וקרב אל המחנה וירא את העגל והמחולות. וראה שהיו עובדים בפרהסיא ואין מי שימחה בידם. אז חרה אפו וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם וגו׳. שאז חייב כפי שכלו אחר שאין מי שימחה בידם. גם לא נבדלו מתוכם כאילו כולם עובדי עבודת כוכבים ואין בהם צדיק גמור שראוי ליתן לו את התורה. ולזה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. ר״ל שלא רצה להכניסם למחנה שאינם ראויים לזה. שאילו נתאמת לו זה הענין לא היה מורידן כלל. ולא הורידן כי אם לכוונה הנזכרת. ולהורות להם בראיה ברורה שהקב״ה מחל להם העון ולא יתפסו אלא העובדים לבד כנזכר. ולזה הניחו הקב״ה להורידם. וז״ש ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו. ר״ל שבהורידו הלוחות היה ראיה ועדות על שהקב״ה סלח להם. כאומרו סלחתי כדברך. או ירצה ויפן וירד משה מן ההר וגו׳. שיש להעיר למה כאן בעת שבירת הלוחות הוא מספר בשבחן כאומרו שני לוחות העדות בידו. והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב וגו׳ מזה ומזה הם כתובים. כנראה שאין זה מקום זה הענין שלמעלה שאמר ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו וגו׳. שם היל״ל כל זה לא כאן: אמנם הענין להודיע שהדבר שהוא יקר הערך המגיע לאדם בלא טורח ובלא מחיר הנה לא יודע ערכו רק בעת חסרונו. ולזה בעת שבירת הלוחות נודע ערכם ושבחם כנזכר ולא קודם: