פירוש על שמות 36:3

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' ששת ימים תעשה גו'. שורש הדברים הוא כך דידוע מדחז"ל. דבמעמד הנבחר בהר סיני. כשהקדימו הכנ"י נעשה ונשמע. אז נתן הש"י בראש כאו"א מישראל שני כתרים ואח"כ כשחטאו בעגל נסתלק זה מהם. כמ"ש ויתנצלו ב"י את עדים מהר חורב. שנאבד מהם כל הארת הקדושה שקיבלו מהר חורב. והנה כל האורות והכתרים שהם התכשיטין של ישראל שניטלו מהם בחורב. כולם נטלם משרע"ה לעצמו אך משה הוא עבד נאמן ובשבת קודש שאז שורה הקדושה על ישראל. ואז הוא מחזיר להם הכתרים לכאו"א מישראל. וכאו"א מקבל לפי קדושתו כידוע מכוונת האריז"ל על ישמח משה במתנת חלקו עיי"ש. וזה"ש ויקהל משה את כל עדת בנ"י. עד"ת הוא מלשון עדי"ם. ר"ל התכשיטין. היינו שמשה הקהיל את כל העדי והקישוט שקיבלו ישראל מהר חורב. וע"י חטא העגל נסתלק מהם והי' מתירא משה שלא ישלטו בהם ידי זרים וחיצונים וקליפות ח"ו אשר ע"כ הקהיל משה את כל הניצוצות הק' לעצמו. ובאמת הוא רעיא מהימנא כשראה העת וזמן שיוכלו ישראל לקבל הכתרים הנ"ל אז החזיר להם הכתרים בשמחה ובטוב לבב. ולא עיכב לעצמו משלהם כלום ומסתפק במה שיש לו. וזהו ישמח משה במתנת חלקו וזש"ה אלה הדברים גו' ששת ימים גו'. היינו ע"י שתשמרו את השבת אז כאו"א מזרע ישראל יוכל לחזור וליקח האורות והכתרים שנחסרו מהם ע"י חטא העגל וכנ"ל. כי שבת הוא תיקון גדול על חטא העגל כמאחז"ל כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עע"ז כדור אנוש מוחלין לו. ואז משה מחזיר לכאו"א מישראל את חלקו והבן:

ויקהל משה את כל עדת בנ"י יש לדקדק כיון דכתיב כל עדת בנ"י לא הי' צ"ל ויקהל כמו בפרשת קדושי' שנאמרה בהקהל ולא נאמר שם ויקהל כיון דכתיב כל עדת בנ"י, הנה כתיב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני וקאי אפרה אדומה (כדאיתא במ"ת חקת סי' ח') וכתב של"ה בדרוש לפרשת פרה שבפרשת חוקת דוודאי כמה פעמים כתיב בתורה חקה, זאת חוקת הפסח אך הכא כתיב חוקת התורה חק ותורה עיי"ש, ולפע"ד משו"ה היא רחוקה דהרי סתרי אהדדי כי כל היכא דכתיב חוקה עיכובא הוא שלא ישנה דבר מאשר כתוב בפרשה וכל היכא דכתיב תורה בא לרבות אפילו איננו ממש כמבואר בקרא וכמ"ש רש"י ר"פ צו זאת תורת העולה לרבות פסולים עם עלו לא ירדו וא"כ חוקה ותורה סתרי אהדדי אלא י"ל התם נמי כתיב היא העולה היא כשרה ולא פסולה, ודרשי' כאן שהי' לה שעת הכושר כאן שלא הי' לה שעת הכושר וה"נ י"ל לעכב ביחיד שנטמא ואינו עושה ככל הכתוב בפ', ונכרתה, ותורת לרבות ציבור כי טומאת מת הותרה בציבור, אלא לפי"ז פשיטא שהיא רחוקה ממני דמ"ט יש בה לכפר על עון העגל ואדרבא עיקר הי' על שנקהלו בציבור על אהרן עשה לנו אלהים והסכימו ברבים לפרוק נזמים לעגל וא"כ איך נהפוך הוא שציבור אינם צריכים אפר פרה, אלא שיש לומר לא שייך קהלה וחיבור וציבור בעוברי עבירה ואפי' אלפים הם הכל כיחידים נחשבים כל אחד לעצמו (כי כל ישראל נפש אחד כי כולם חלק אלקיה ממעל אבל כשחוטאים ובפרט בע"ז אזי נעקרו משרשם העליון וכל אחד עומד לעצמו כמובן) אך בעבודת ה' נקהלו הכל כאיש אחד והיינו דכתיב ויקהל משה ברדתו מההר ביוהכ"פ ונתכפר להם עון העגל אז ויקהל משה כי עד עתה היו נפרדים, ואמנם הא דבעבודת ה' הכל א' משום שאנו עובדים ה' בלי טעם כ"א כאשר צונו ה' אלקי לאהבתינו אותו ואין בו חילוק טעמים ואין כאן חילק ופירוד מחשבות (רק הכל מיחדים מחשבותם לה' והכל עולה בקנה אחד קנה חכמה קנה בינה) נמצא הדרן לחוקים בלי טעם, אמרתי אחכמה בטעמי המצות והיא רחוקה ממני:

ויקחו מלפני משה הנה ביום אחד הביאו כל הנדבה הזאת (לעיל לה כב-כט) אל אהל מועד שהוא של משה, והחכמים לקחו בו ביום מלפניו ובמחרת בהשכמה, וכן בשני הביאו אליו עוד אל אהלו נדבה והוא צוה להביא אותה אל האומנים, עד שאמרו לו שהם מרבים להביא והיתה דים והותר ולא היה היתרון דבר חשוב שיספר בפרשת אלה פקודי מה עשו בו, אולי היה מונח באהל לחזק בה את בדק המשכן, או לעשות בה כלי שרת כאשר יעשו במקדש במותרות (שקלים פ''ד ה''ד): והזכיר הכתוב (שמות ל״ו:ה׳) מרבים העם להביא, לשבח את העם המביאים בנדבתם, ולפאר החכמים בנאמנותם, וגם הנגיד עליהם משובח בזה שהעביר קול במחנה למנעם, כי אין לו חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעמם, כענין שאמר לא חמור אחד מהם נשאתי (במדבר טז טו):