פירוש על שמות 4:7

ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו. מִכָּאן שֶׁמִּדָּה טוֹבָה מְמַהֶרֶת לָבֹא מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת, שֶׁהֲרֵי בָרִאשׁוֹנָה לֹא נֶאֱמַר "מֵחֵיקוֹ" (שם):

אל חיקך. ולא אמר בחיקך. שמחמת יסורים שהרגיש משה באותו רגע. באשר אגב היה זה האות לעונש. כדאיתא במס׳ שבת דצ״ז. ולא היה אפשר להכניס ידו בחיקו מפני הכאב ליגע באיזה דבר. ע״כ צוהו להשיב ידו סמוך לחיקו:

ויוציאה מחיקו וגו׳. אמר רבא, מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורעניות, דאלו במדת פורעניות כתיב (פ' ו׳) ויוציאה והנה ידו כצורעת כשלג ^באחר שהוציאה נעשית מצורעת. , ואלו במדה טובה כתיב ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו, מחיקו הוא דשבה כבשרו ^גי"ל הטעם באיחור זה במדת פורעניות, דאולי בין כה יתעורר האדם לתשובה וינצל מפורעניות, והקב"ה אינו רוצה בקלקלתם של בני אדם. .
(שבת צ"ז א׳)