פירוש על תהילים 119:141

צעיר אנכי ונבזה. כד"א (שמואל א י״ז:י״ד) ודוד הוא הקטן, נבזה אני להקטין עצמי אצל עוסקי תורה להתלמד כי פקודיך לא שכחתי מלסלסל ומלפלפל בהם בצדקתך שבתוכן צדק ואמת עולמית ואף כי מצאוני צרות היו הם עסקי ולעולם הבינני צדקם ואחיה בהם כי היא חייך וגומר (דברי' ל'):

לא שכחתי פיקודיך. כמו ששכחו הם:

ושמא תאמר הלא לשיהיה לאדם דעת צלולה לבלתי הקפיד צריך יהיה איש זקן שאין לו רתיחת דם לבעוט דע כי לא כן הוא ומבשרי אחזה כי מאז הייתי צעיר מכל אחי ונבזה מהם ונגעל כי ע"כ שמוני רועה בצאן שהיה לי אז רתיחת בחרות ולא שכחתי פקודיך לבלתי הקפיד בכל מאדי בפקודיך ה'. או יהיה צעיר כו' כי דרך צעיר שבאחים להיות יותר חשוב ומגעגע מכלם ואני עם היותי צעיר הייתי נבזה שהיה מקום להקפיד ביותר ועם כל זה לא הקפדתי: