פירוש על תהילים 146:3

אל תבטחו. ע"ד שאמר ירמיה ומהם יסור לבו אלא אם יבטח באדם ישים העיקר האל יתברך שיתן בלב האדם הנדיב בעזרו וכפל הענין במלות שונות שאין לו תשועה שאם לא ברצון האל, אין ביד האדם להושיע חבירו מצרתו כי לה' לבדו התשועה והוא יסובבנה על יד בני אדם המו שסיבב תשועת גלות בבל על ידי כורש, וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל על ידי מלכי הגוים שיעיר את רוחם לשלחם כמו שכתוב שהביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' וזה יהיה לפי שבטחו ישראל בגלותם באל ית' לבדו:

אל תבטחו וכו' הלא אמרתי תהללו את שם יה העומד לגאול אתכם הללוהו מעתה כאלו כבר עשאו כלומר כי מזה תעשו עיקר שהוא מהטוב העתיד ולא מטובות העה"ז אמר עתה מה שאמרתי שתעשו עיקר מהעתיד לא כ"ש שלא תשליכו משא מזונותיכם על נדיבי העם כ"א לשים כל מעיניכם על טוב העתיד וזהו אל תבטחו בנדיבים כי הלא הוא בבן אדם שאין לו לעצמו תשועה ואיך תהיה לכם בו תשועה.

אל - יש אומרים: בבן אדם שאין לו תשועת אמת להושיעכם. והנכון בעיני: בבן אדם שלא יוכל להושיע נפשו.