צרור המור על התורה
ואמר וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו. לרמוז שבשאר הימים היה גוזר ואומר יהי רקיע יהי מאורות אבל ביום השבת נח אפילו מהדיבור שהיה מדבר בשאר הימים. ומכאן אמר הנביא ממצוא חפצך ודבר דבר כי אפילו הדיבור אסור בשבת וזהו וישבות ביום השביעי ואפילו מהדבור ובזה ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו שהפרישו בזה משאר הימים. וכן רמז בזה שקדשו בנפש יתירה משאר הימים כמאמרם ז"ל. ולכן אנו אומרים נשמת כל חי בשבת לרמוז שיש לנו נפש יתירה בשבת ובה אנו משיגים חכמה יתירה בשבת לפי שהוא יום מוכן לכל השגה ובפרט לצדיקים שהם חיים וזהו נשמת כל חי. ולכן הצדיקים הראשונים היו זריזים בכבוד השבת והיו יוצאים לקבל השבת בע"ש לפי שאז באה לחול על ראשיהם והיא נקראת כלה והיו אומרים בואו ונצא לקראת שבת כלה היא כלה מהכל כלולה והיא כנסת ישראל היא מלכות בית דוד. ולכן היו אומרים ג"כ בואו ונצא לקראת שבת מלכתא והיא נפש דוד דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וכו' היא קשור הצדיקים שמתקשרים בה שנקראים חיים וזהו נשמת כל חי. ולכן אנו אומרים בכניסת שבת ופרוס עלינו סוכת שלומך כי היא סוכת שלום והיא סוכת דוד הנופלת ומתחברן עם ישראל כדכתיב לא מאסתים ולא געלתים לכלותם לכלתם כתיב. והיא נקראת שבת דמעלי שבת שבכניסת שבת היא באה וחלה על ראש הצדיקים. ולכן אמר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו: