אהבת חסד
ומסתברא, דהאי, 'במה דברים אמורים' דבריתא אכלהו קאי. [ואחר כך מצאתי ב'שיטה מקובצת' שם, דיש דעות בזה אי קאי ה'במה דברים אמורים' אזה גם כן, עין שם הטעם, והוא לא שיך בעניננו]. ואף על גב דמשמע בגמרא (בבא מציעא פ"ו:), דמה שהשתמש אברהם אבינו בשלוחו לקח -מים, שאמר (בראשית י"ח ד'): "יקח נא מ-עט -מים" פחת בזה את המצוה. ושלם לו הקב"ה גם כן על ידי שליח. התם, כיון דבלאו הכי היה מכרח לבטל מן התורה בשביל האורחים [כי אצל אברהם אבינו היה שיך כל עניני התורה, כי נתגלה לו הכל בנבואה, כדכתיב (בראשית כ"ו ה'): "עקב אשר שמע אברהם בקלי וגו' חקותי ותורתי", וכמו שפרש רש"י שם], טוב יותר שהכל יעשה בעצמו, כי מצוה בו יותר מבשלוחו, כדאיתא בקדושין (מ"א.). אי נמי, כיון שהאורחים היו נכבדים ביותר, כי היו מלאכים, ונתלבשו בדמות אנשים, נכון שהוא בעצמו ישמש הכל לפניהם לכבודם. ואף על גב דהוא לא ידע מזה, מכל מקום לקיחת המים שהיה על ידי שליח, לא היה לפי כבודם, ועל כן לא היה עבור זה שכרו כל כך גדול. גם הכנסת אורחים דאברהם אבינו שאני, שהקריא על ידי זה שמו של הקדוש ברוך הוא בפי כל בריה, כמו שדרשו חז"ל (סוטה י'.) על הפסוק (בראשית כ"א ל"ג): "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם אברם בשם ד' אל עולם". על כן כל פעלותיו בזה הוא בכלל תורה, שהודיעם על ידי זה יחודו של הקב"ה והשגחתו על העולם. ומכל מקום בכמה דברים אנו למדים מהכנסת אורחים דאברהם אבינו, מדשבח אותו הכתוב לבסוף עבור מדת הצדקה שלו כדכתיב (בראשית י"ח י"ז): "וד' אמר המכסה אני מאברהם וגו'; (שם י"ט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה ומשפט". משמע דטובת הצדקה שהיטיב עם האורחים הוא גם כן ענין גדול ונורא. ועין לעיל בפתיחה בהג"ה (ד"ה ולכאורה), במה שבארנו את הפסוק הזה.
שב שמעתתא
הנשמה קודם רדתה משביעין אותה הוי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים עליך שאתה צדיק הוי בעיניך כרשע, והוא מאמר הגמ' בנדה פרק המפלת, ולכאורה זה סותר למה שאמרו באבות אל תהי רשע בפני עצמך ונ"ל דבתהלים ס"ב כתיב אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד ובילקוט כדאי הכזבים והבלים שישראל עושים, שהם בני אדם - בני אברהם שהוא אדם הגדול בענקים, במאזנים לעלות - בחדש תשרי שמזלו מאזנים, לעלות המה מהבל יחד וצריך ביאור וכי אין למעלה מחטא כזבים והבלים ונראה דאיתא במדרש יוקח נא מעט מים, ר' אליעזר בשם ר' סימאי אמר, אמר הקב"ה לאברהם אתה אמרת יוקח נא מעט מים - חייך שאני פורע לבניך הדא הוא דכתיב אז ישיר ישראל עלי באר ענו לה כו', אתה אמרת ורחצו רגליכם - חייך שאני פורע לבניך במדבר ובישוב ולעתיד לבוא, במדבר מנין - שנאמר וארחצך במים, בישוב מנין - שנאמר רחצו הזכו, לעתיד לבוא מנין - דכתיב אם רחץ ה' את כו' ולכאורה התשלומין האלה לא ישוו זה לזה, כי במדבר שפיר כתיב וארחצך, וכן לעתיד לבוא אם רחץ ה' כו', ופירושו שהקב"ה בעצמו רוחץ, משא"כ בישוב שכתוב רחצו מה זה תשלום גמול אם הם רוחצים את עצמם בלתי תגמולוהי ונלפע"ד דאיתא במדרש שה"ש, אל תראוני שאני שחרחורת, א"ר יצחק מעשה בקרתנית אחת שהיתה לה שפחה כושית שירדה למלאות מים מן העין היא וחברתה, אמרה לחברתה למחר אדוני מגרש את אשתו ונוטלני לאשה, א"ל למה, בשביל שראה ידיה מפוחמות, א"ל אי שוטה שבעולם ישמעו אזניך מה שפיך מדבר ומה אם אשתו שחביבה עליו ביותר את אומרת מפני שראה ידיה מפוחמות שעה אחת רוצה לגרשה, את שכולך מפוחמת שחורה ממעי אמך על אחת כמה וכמה, ששזפתני השמש כו', למה אנו דומין לבן מלך שיצא למדברה של עיר וקפחתו חמה על ראשו ונתכרכמה פניו, וכיון שנכנס למדינה ורחץ במעט מן המים והלך למרחץ, מן המרחצאות חזר ליופיו והרי הוא כמו שהיה כו', אבל אתם שזופים ממעי אמכם כו' ע"ש ובזה יובן בזכות אברהם נעשו צאצאיו כמותו זך ונקי, דהאב זוכה לבנו בנוי וביופי כו' וזו בזכות אברהם, ואף אם נתקלקל צורתם אח"כ ע"י החטאים, הנה זה כשזיפת השמש אשר אך את המראה היפה תכסה לעת מה ואחר רחיצה מעוטה ישוב להדרו לעצמותו הראשון וזה היה הבטחת הקב"ה לאברהם, רחצו - פירוש שיהיו יכולים לרחוץ ולהסיר הצואה מעליהם כקרתנית זו החוזרת ליופיה וזה נראה כוונת המקונן, זכו נזיריה משלג אדמו עצם מפנינים חשך משחור תוארם, והיינו שעצמותם יפה ונאה זרע קודש מצבתם, והיינו אדמו עצם מפנינים, רק חשך משחור תוארם היינו מבחוץ התואר.