משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות
שֵׁשׁ עֲרָיוֹת אֲסוּרוֹת עַל בְּנֵי נֹחַ. הָאֵם. וְאֵשֶׁת הָאָב. וְאֵשֶׁת אִישׁ. וַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ. וְזָכוּר. וּבְהֵמָה. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, כד) "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו" זוֹ אֵשֶׁת אָבִיו. (בראשית ב, כד) "וְאֶת אִמּוֹ" כְּמַשְׁמָעָהּ. (בראשית ב, כד) "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" וְלֹא בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּזָכוּר. (בראשית ב, כד) "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" לְהוֹצִיא בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף שֶׁאֵין הוּא וְהֵם בָּשָׂר אֶחָד. וְנֶאֱמַר (בראשית כ, יב) "אֲחֹתִי בַת אָבִי הִיא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה":
ערוך השולחן
וכתב הרמב"ם דהבא על הכותית דרך זנות במקרה – חייב עליה מדרבנן משום כותית [וי"א גם משום זונה] ומכין אותו מכת מרדות, ואם ייחדה לו בזנות – חייב עליה מדרבנן משום נדה ומשום שפחה ומשום כותית ומשום זונה. ואם היה כהן – אפילו בא עליה דרך מקרה חייב עליה מן התורה משום זונה ולוקה עליה. וכותית שיש לה בעל – יש איסור דאורייתא דהיא כא"א דכתיב "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ" (בראשית ב כד) – ולא באשת חבירו [ב"ש]. וי"א דמן התורה אין איסור כלל [רשב"א קדושין כ"א:]. וזה שכתב הרמב"ם דבכהן חייב משום זונה, יש פוסקים דס"ל דדווקא כשנבעלה פעם אחת – אז הוא חייב מן התורה משום זונה, אבל אם עדיין לא נבעלה – אין עליה שם זונה. ואע"ג דבסי' ו' נתבאר דבגיורת חייב משום זונה, וכהן שנשאה דינו כנשא זונה – זהו מפני ששייך בה קיחה וחתנות גרע טפי [שם] דקרינן ביה "זונה לא יקח". וזה שמחלק הרמב"ם בין בא עליה באקראי בין יחדה לו – זהו לפי גירסתו בש"ס [שם], אבל לפי גירסא שלנו ליכא חילוק זה ואפילו בא באקראי חייב משום ד' דברים שנתבאר. וביחדה לו – לפמ"ש בסעי' ב' הוי איסור דאורייתא. [הרמב"ם נראה דגירסתו כי גזרו ב"ד של חשמונאי יחוד, כלומר מיוחדת לו. אבל ביאה לא, כלומר במקרה. וע"ש ברש"י ד"ה דאורייתא וכו', ודרך חתנות יפרש הרמב"ם כשנשאה דרך אישות ממש, ע"ש ודו"ק].
שב שמעתתא
הן האדם היה האחד אשר בקרבו משכן אחד, כאשר ביארנו ברוב מאמרי הקדמתינו זאת, וכדאיתא בזוהר פרשת קרח דאחד לא שריא אלא באחד ע"ש, ואחדות ע"י המצוות משרה השכינה בישראל ע"י כ"ב אתוון דאורייתא דביה כלולין תרי"ג מצוות, שס"ה מצוות עשה, ורמ"ח מצוות לא תעשה נגד גידי ואברי האדם, וכן מבואר בסי' ב' בפירוש פסוק כי אם עונותיכם מבדילים ביניכם, כי על ידי המצוות הם נאחדים ונאחזים וע"י העוונות נפרדים זה מזה וזה היה כוונת הלל שאמר להגר ואהבת לרעך כמוך ואידך פירושא זיל גמור, פירוש שאר המצוות הם פירושים להאחדות אשר על ידם יתלכדו בני ישראל ויהיו אחד וזה מבואר ג"כ במדרש דאמר וכי מה איכפת ליה לקב"ה אם שוחט כו', הרי לא ניתנו אלא לצרף בהם הבריות שנאמר אמרת אלוה צרופה, פירוש על ידי המצוות יתאחדו בני ישראל עוד שם במדרש רבה פרשת ויחי אמר יעקב לבניו שמא בשביל שבאתם מד' אמהות יש בכם שמץ עבודה זרה, א"ל כתיב לבית אבותם כשם שאין בלבך אלא אחד, ובעל יפה תואר לא ידע פירושו ונ"ל לפמ"ש הגור אריה בספר נצח ישראל טעם על שמסרה רחל סימנים ללאה, היה לפי שידעה שאינו ראוי יעקב להוליד כל י"ב שבטיו מאשה אחת, שאם היה כן היו כלם אחד וזה אינו ראוי להשפל הזה כי טבעו נוטה מדרך האחדות וזה גורם חטא לישראל עד לעתיד לבוא במהרה בימינו ע"ש וזהו שאמר יעקב לבניו שמא בשביל שבאתם מד' אמהות אי אפשר שתתאחדו וגרם החטא, דאחד לא שריא אלא באחד והשיבוהו כתיב לבית אבותם ואב אחד לכולנו ובלב כולנו אחד ועל ידינו יתאחד הש"י, וכמ"ש מהרי"א בפירוש פסוק והיו לבשר אחד, כמו שפירש רש"י ע"י הולד הנוצר משניהם וחלק כל אחד בו אברים אברים, והולד אמנם אוהב את עצמו, על ידי כן גם האב והאם אוהבים זה את זה, כי הענף מוליד אהבה בשרשים וזה כוונת מאמרם ז"ל ואהבת כו' שיהיו שניהם מתאהבים ע"י, והיינו הכחות העליונות יתאחדו, כי כולם נתנו חלקם אל האדם והוא הענף מהם ויצמיח אהבה בשרשים ולכן יש לכוון קודם כל לימוד ומעשים טובים היחוד ההוא בקיום מצות ואהבת לרעך כו', והיה כל ישראל איש אחד וגם מולידיהם יתאהבו ויתאחדו ובמה שביארתי יובן מאמרם בשלהי מסכת עדיות, אין אליהו בא לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום ביניהם, שנאמר הנני שולח כו', היינו שיקראו על שם אבותם ואב אחד לכולנו והעולם יהיה אז ראוי לכך, ואז נראה בשמחת ציון ובנין ירושלים במהרה בימינו אמן סלה.