ערוך השולחן
מהו פלגש, כתב הרמב"ם ז"ל שם שלוקחה בלא קדושין ובלא כתובה ורק היא מיוחדת לו, וכן הגירסא לפנינו בגמ' [סנהדרין כ"א.]. ויש מרבותינו דס"ל דרק כתובה אין להם אבל קדושין יש להן [רש"י בפ' חיי שרה], וכן מפורש בירושלמי פ"ה דכתובות [ה"ב] דחד אמר דאין להן כתובה וחד אמר דיש להן כתובה ואין להן תנאי כתובה, ומשמע להדיא דקדושין יש להן. אמנם זה פשיטא דלכל הדיעות אין לפלגש תנאי כתובה כאיש לאשתו שיתחייב במזונותיה וכסותה ועונתה כלאשתו הגמורה, וכן הבעל אינו אוכל פירותיה ואינו יורשה ואינו חייב בפרקונה, וראיה ברורה לזה דהרי מצינו גם קודם מתן תורה שהיה להם פלגשים כדכתיב "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם" וגו' (בראשית כה ו), וגם נחור היתה לו פלגש כדכתיב "וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה" וגו' (בראשית כב כד), וקודם מתן תורה לא היה כלל קדושין כמ"ש, אלא וודאי דשום חיוב מאיש על אשתו לא היתה לפלגש, ולפ"ז מתבאר טעם הרמב"ם שאוסר בפלגש, דכיון דגזרה התורה שלא יקח איש אשה בלא קדושין, ממילא דפלגש שלשיטתו היא בלא קדושין עובר על מ"ע. ואפילו לשיטת רש"י שיש לה קדושין, מ"מ כיון דאין לה כל תנאי כתובה ובכל הש"ס פשוט דמה שקנתה אשה קנה בעלה ולכל אשה יש לה כל תנאי כתובה ולא משתמיט בחד דוכתא למוקים בפלגש, ש"מ דפלגש אסורה [וכ"מ מב"ב מ"ט. נ"א. דפריך פשיטא, ולוקמא בפלגש, ע"ש ודו"ק].
ערוך השולחן
כתב המלא – חסר, או החסר – מלא; או שכתב מילה שהוא קרי וכתיב וכתב כקריאתה, כגון שכתב "ישכבנה" במקום "ישגלנה" או "ובטחורים" במקום "ובעפולים" בתוכחה ד"כי תבא", וכיוצא בהן – פסול. ויש בכמה מקומות שהמסורה חולקת עם הש"ס, ונוהגין להלוך אחר המסורה. והיינו דבזבחים (זבחים לז ב) "קרנת-קרנת-קרנות" בפרשת ויקרא בחטאת יחיד עיין שם, ואצלנו על פי המסורה גם השלישי "קרנת". ובנידה (נידה לג א) "והנושא" חסר וי"ו. וכתבו התוספות דבמסורה מלא וי"ו, אך רש"י ז"ל מחקה, עיין שם. ודע דבירושלמי פרק חמישי דסוכה איתא: "אני ה' אלקיך אשר הוצאתיך" – חסר יו"ד. ואצלינו מלא יו"ד. ובפירוש רש"י בראשית (בראשית כה ו) "הפלגשם" חסר כתיב, ואצלינו כתיב מלא. ובתרומה פירש רש"י "ואת כל אשר אצוה אותך" – וי"ו יתירה, ואצלינו באמת כתיב "את" ולא "ואת". ובסנהדרין (סנהדרין ד ב) פירש רש"י ד"ולטוטפות" ד"והיה כי יביאך" – חסר, ואצלינו כתיב מלא. ובמדרש בראשית (פרשה ע"ז) איתא "הנותרת" – כתיב חסר, ואצלינו כתיב מלא. ובערכין (ערכין לב א) כתבו התוספות דרש"י כתב "אשר לוא חומה" בוי"ו-אלף, והם כתבו דהקרי הוא באל"ף והכתיב הוא בוי"ו. ואצלינו בהיפך: הכתיב באל"ף והקרי בוי"ו. והתוספות במגילה (מגילה כב א) כתבו ד"ויחל" הוא שני פסוקים סמוך לפרשה, וכן "והקרבתם" דפסח. ואצלינו ויחל ארבעה פסוקים, "והקרבתם" שלושה פסוקים. "ויהי ביום כלות משה" בפרשת נשא איתא במדרש וזוהר ופסיקתא דחסר כתיב, ואצלינו מלא. וכבר האריכו בזה חכמי ישראל. ועיין שם במנחת שי שהביא לתרץ דאין סתירה מזה לזה, והאריך בזה. מיהו על כל פנים הסופרים הולכים אחר המסורה.
ספר חסידים
אחד היה עשיר ועל ידי שרים לקח בת טובים בכח שלא ברצון אשה ולא ברצון אביה ואמה ועשה נישואין וקראו לחכם להיות בסעודה עמהם אמר ובקהלם אל תחד כבודי כי איך יאמרו שהשמחה במעונו. וכתיב (תהלים קו ז) ולא אבו שמוע אבוא כתיב. מי שיש לו טיפול בית ואינו יכול להתפרנס מוטב לו לקבל מן הצדקה ואל יתחתן ברעים ואם אינם נותנים לו מן הצדקה ולא ידע במה להחיות עד שיתחתן בהם אם יש לו בנים אחרים ירחיק מאותה עיר כדי שלא יתחתן באותו זרע שיתחתן ברעים פן יהיו כלם רעים וכתיב (בראשית כה ו) וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם בעודנו חי לא האמין להם אפילו בשבועה שלא יצאו משם. קדמה אל ארץ קדם במקום משפחות הטובים כדי שיתחתן בהם ולא בכנענים וכתיב (יחזקאל כב יח) בן אדם היתה לי בית ישראל לסיג שהיו מקצתם מתחתנים בפסולים ואחר כך כלם נחושת וברזל ובדיל ועופרת לפי שהתחתנו הפסולים בכשרים ואותן באחרים לפי שנגזר על הרעים כליה וכשנתחתנו בטובים הרי אף על הטובים נגזר כליה. וזהו שנאמר כסף היו מתחיל' הצדיקים היו נזהרים שלא להתחתן ברעים ובפסולים ושלא להתחבר עמהם ואח"כ נתחברו עמהם ונתחתנו בהם ונגזר על כלם כליה: