בן איש חי
"ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (דברים לב, יב), נראה לי בסיעתא דשמיא דאמרו רבותינו זכרונם לברכה: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, נמצא עתה האדם טורח באכילה לחרוש ולזרוע ולהשקות ולקצור ולדוש ולטחון וללוש ולאפות עד שתהיה גלוסקא לפניו, אך לעתיד תוציא ארץ ישראל גלוסקא שלימה ויתלוש ויאכל, וכן עתה האדם יגע בכסות הן בבגדי פשתן הן בבגדי משי לעשות כמה מלאכות עד שיהיה בגד ארוג לפניו, ולעתיד תוציא הארץ כלי מילת שהם בגדים ארוגים שהאדם תולש ומתכסה בהם, ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה בענין שתיה- אם רוצה לשתות יין צריך לעשות כמה מלאכות עד שימצא היין לשתות, ולעתיד יביא ענבה אחת גדולה כחבית גדולה ומניחה בזוית ביתו ונוקב אותה ומוציא יין מתוכה ושותה בכל עת שירצה, ולפי זה הנאה העתידה לבוא תדמה להנאת התינוק שיש לו מן דדי אמו שהדדים נותנים לו חלב שיש בו טעם וכח של כל מאכלים שהאם אוכלת, ואין התינוק טורח להשיג הנאתו זאת, אלא כל פעם שירצה לינק מנחת לו אמו הדד בפיו ויונק חלב שכל כח המאכלים שאכלה אמו ישנם בו, וזה שאמר "ה' בדד ינחנו" קרי ביה "בדד" בשו"א תחת ב' כדי שתהיה אות ב' אות השמוש ועיקר התיבה "דד", כלומר דוגמת הנאה שתהיה מן הדד, ואותו זמן "אין עמו אל נכר" כי יתקיים מה שאמר הכתוב: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג, ב), אי נמי "בדד" רמז לתורה שבעל פה שיש בה שמונה דרגין שהם ארבע וארבע דהיינו כשר ופסול וטמא וטהור חייב וזכאי אסור ומותר ולכן נקראת "דד". או יובן- "דד" רמז לשני דלתי"ן של שם שד"י ושם אדנ"י שנפגמו בחטא שהחטיא הנחש את חוה, כמו שכתבו המקובלים בפסוק "הנחש השיאני" (בראשית ג, יג) שנשאר "שי" ו"אני", ועליהם רמז הכתוב: "לשקוד על דלתותי יום יום" (משלי ח, לד), ולעתיד יתוקנו ויושלמו ואז בשלימות ה"דד" הנזכר "ינחנו" לישראל ואז "ואין עמו אל נכר". או יובן בסיעתא דשמיא "דד" רמז לסוכה שהיא מספר הוי"ה אדנ"י שהם כ"ו ה"ס אותות סוכה, וכל שם הוא ארבע אותיות ובזה ה"דד" שהוא הסוכה ינחנו לישראל דוקא כי רק ישראל ישמח בצל סוכתו מפני שהסוכה היא סוד אור מקיף, ואין יניקה מן אור מקיף אלא לישראל מה שאין כן אומות העולם, "ואין עמו אל נכר" שאין הקליפות יונקים מן אור זה בסוד "והנחש היה ערום" (בראשית ג, א), ולכן נהגו לסכך בענפי אילן מפני כי "אילן" עולה מספר "סוכה" לכן ענפי אילן הם מצוה מן המובחר, ופה עירנו המנהג לסכך בענפים של דקל- "צדיק כתמר יפרח" (תהלים צב, יג):
חפץ חיים
* תרגום: ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעודרי דין אחרים, שהם ממנים לאחז בדבר רע או בדבר טנוף, שהאדם מוציא מפיו, ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי דין האחרים לשלט ולפגם מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, ואוי להם לעולם הבא, כי אלו רוחות הטמאה לוקחים דבר טמאה הזה שהוציא מפיו, וכשהאדם מוציא אחר כך מפיו דבר קדשה, מקדימים אלו רוחות הטמאה, ולוקחים דבר טמאה ההוא ומטמאים את דבר הקדשה ההוא. והאדם אינו זוכה בה, בדבר הקדשה, וכביכול נחלש כח הקדשה. (הגהה)
חפץ חיים
וְאִם רוֹאֶה הַיֵּצֶּר הָרָע, שֶׁבְּאֵלּוּ עִנְיָנִים לֹא יְנַצַּח לָאָדָם, הוּא מְרַמֶּה אוֹתוֹ בְּהֶפֶךְ, שֶׁמַּחְמִיר עָלָיו כָּל כָּךְ בְּעִנְיַן לָשׁוֹן הָרָע, עַד שֶׁמַּרְאֶה לוֹ שֶׁהַכּל נִכְנָס בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע, וְאִם כֵּן אִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת חַיֵּי תֵּבֵל בְּעִנְיַן זֶה אִם לֹא שֶׁיִּפְרש לְגַמְרֵי מֵעִנְיְנֵי הָעוֹלָם, וְהוּא כְּעֵין דִּבַּת הַנָּחָשׁ הֶעָרוּם שֶׁאָמַר (בראשית ג, א): "אַף כִּי אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִכָּל עֵץ הַגָּן".