ילקוט שמעוני על התורה
ויצו ה' אלקים על האדם תנו רבנן שבע מצות נצטוו בני נח דינין וברכת השם עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי רבי חנינא בן גמליאל אומר אף על הדם מן החי רבי חידקא אומר אף על הסירוס רבי שמעון אומר אף על הכשוף רבי יוסי אומר כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו לא ימצא בך מעביר בנו וגו' ובגלל התועבות האלה ה' אלקיך מוריש אותם מפניך לא ענש אלא אם כן הזהיר רבי אלעזר אומר אף על הכלאים מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים אין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן. מנא הני מילי אמר ר' יוחנן דאמר קרא ויצו אלו דינין וכן הוא אומר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. ה' זו ברכת השם וכן הוא אומר ונוקב שם ה'. אלקים זו ע"א וכן הוא אומר לא יהיה לך אלקים אחרים. על האדם זה שפיכות דמים וכן הוא אומר שופך דם האדם. לאמר זה גלוי עריות וכן הוא אומר לאמר הן ישלח איש את אשתו. מכל עץ הגן ולא גזל. אכל תאכל ולא אבר מן החי. כי אתא רבי יצחק תני איפכא ויצו זה ע"א מאי משמע רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי חד אמר סרו מהר מן הדרך וגו' וחד אמר עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו איכא בינייהו גוי שעשה אלילים ולא השתחוה לה מאן דאמר עשו משעת עשיה מאן דאמר כי הואיל הלך אחרי צו עד דאזיל בתרה ופלח לה. תנו רבנן אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו זה אבר מן החי רבי חנינא בן גמליאל אומר על הדם מן החי מאי טעמא דרבי חנינא בן גמליאל קרי ביה בשר בנפשו דמו לא תאכלו דמו בנפשו לא תאכלו. ורבנן ההוא למישרי שרצים הוא דאתא כיוצא בו אתה אומר רק חזק לבלתי אכול הדם ורבנן ההוא לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו. למה לי למיכתב בבני נח ולמה לי למיכתב בסיני כדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר כל מצוה שנאמר לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה רבי שמעון אומר אף על הכשוף דכתיב מכשפה לא תחיה וכתיב כל שוכב עם בהמה וגו' כל שישנו בכלל כל שוכב ישנו בכלל מכשפה לא תחיה רבי אלעזר אומר אף על הכלאים דאמר קרא את חקותי תשמורו חקים שחקקתי לך כבר. בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה מה בהמתך בין בארץ בין בחוץ לארץ אף שדך וכו'. אלא מעתה ושמרתם מצותי וגו' חקים שחקקתי לך כבר התם ושמרתם את חקותי חקים דהשתא הכא את חקותי תשמרו חקים דמעיקרא תשמורו. ודינין בני נח אפקוד והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה ז' שקבלו עליהן בני נח והוסיפו עליהן דינין דכתיב שם שם לו חק ומשפט שבת וכבוד אב ואם דכתיב כאשר צוך ה' אלקיך ואמר ר' יהודה אמר רב כאשר צוך במרה אמר ר' פפא האי תנא דבי מנשה היא אפיק ד"ך ומעייל ס"ך דתנא דבי מנשה ז' מצות נצטוו בני נח עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים גזל ואבר מן החי סירוס וכלאים רבי יהודה אומר אף על ברכת השם ויש אומרים אף על הדינין. כמאן אזלא הא דאמר ר' יהודה ויצו ה' אלקים על האדם. אלקים אני ולא תקללני אלקים אני ואל תמירני אלקים אני יהי מוראי עליך כמאן כיש אומרים. ותנא דבי מנשה אי לא דריש ויצו הני מנא ליה לעולם לא דריש והני כל חדא וחדא באפי נפשייהו כתיבי. עבודה זרה וגלוי עריות דכתיב ותשחת הארץ ותנא דבי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא עבודה זרה וגלוי עריות. עבודה זרה דכתיב פן תשחיתון. עריות דכתיב כי השחית כל בשר ואידך בעובדייהו הוא דקא מגלי. שפיכות דמים דכתיב שופך דם האדם ואידך קטלייהו הוא דקא מגלי. גזל דכתיב כירק עשב נתתי לכם ואמר ר' לוי כירק עשב ולא כירק גינה. ואידך ההוא למישרי בשר הוא דאתא. אבר מן החי דכתיב אך בשר בנפשו דמו ואידך ההוא למישרי שרצים הוא דאתא. סירוס דכתיב שרצו בארץ ורבו בה ואידך לברכה בעלמא. כלאים דכתיב מהעוף למינהו ואידך לצוותא בעלמא:
צרור המור על התורה
ואמר על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו כי מן הראוי היה אחר שהאשה חלק מאיברי האדם שידבק בה ולא באביו כי קרוב אדם אצל עצמו ואשתו כגופו דמיא כמו שאמרו אשת חבר הרי היא כחבר וימשך מזה כי יהיו לבשר אחד מצד הולד כמו שהיו מעיקרא. ולכן אמר ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו כי אחר שהם כגוף אחד כמו שלא יתבייש אדם מעצמו כך לא יתבייש מאשתו. והנכון שהיו ערומים וחכמים בכל חכמה כמו כל ערום יעשה בדעת. ובא להודיע חכמתם ובינתם שהיו מגיעים לעומק הדברים בסודות התורה ולא היה דבר נעלם מהם לפי שאור ה' הופיע עליהם ונשקם מנשיקות פיהו עד שהיו משיגים כל הדברים הקשים והעמוקי' בנקל בלי איחור ועכוב. וזהו ולא יתבוששו כמו כי בשש משה ועכ"ז היה הנחש ערום מהם אחר שהיה לו כח להטעותם והם לא נשמרו מתחבולותיו וערמותיו. והחכם האמיתי ראוי לו שידע ליזהר מתחבולות היצר הרע הוא נחש הקדמוני כמו שפירשתי במשנה איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם כי האדם צריך לידע הדברים הרעים בענין שידע להתרחק מהם כמו שהסנהדרין היו יודעים כשפים לבטל הכשפים ולהשמר מהם. ועל זה אמר שלמה וראיתי אני שיש יתרון לחכמה ומהיכן ידעתי זה מן הסכלות שהייתי בקי בו שהוא הפכו. וכן רמזתי זה באומרו פעמון זהב ורמון על שולי המעיל סביב כי ראוי לכהן אע"פ שהוא משרת בבגדים סרוחים ושוליו מלאים את ההיכל שיהיה נפעם רוחו לדעת כל מיני ערמות ותחבולות בענין שידע ליזהר מהם. אבל אדם וחוה אע"פ שהיו חכמים לא ידעו להשמר לפי שלא טעמו טעם מלח ואכלו תפל מבלי מלח. וזהו ולא יתבוששו כמו היאכל תפל מבלי מלח שתרגומו היתאכל בששא וזהו ויהיו שניהם ערומים וחכמים אבל לא יתבוששו שלא טעמו טעם מלח להשמר מהתחבולות. ועל זה אמר טעמו וראו ולא אמר דעו וראו אבל הנחש היה ערום בתחבולות ובשקרים ומיד התחיל לשקר ואמר אף כי אמר אלהים לא תאכלו וזה היה שקר. ולכן התחיל באף לפי שהוא אף וחמה משחית והביא אף לעולם. ולכן דיבר עם האשה לפי שהיא קלה להתפעל והיא שקרנית כמוהו ולכן הוסיפה ואמרה לא תאכלו ולא תגעו בו פן תמותון. וכן שם ספק ואמר פן תמותון והשם לא אמר אלא מות תמות ודאי ולכן אמר הנחש לאשה בריא ושמא בריא עדיף הוא אמר פן תמותון ואני אומר ודאי לא מות תמותון. והטעם שאמר לכם פן תמותון הוא כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים. כלומר הרי אתם סומים וחשובים כמתים ואני אומר לכם שלא תמותון ואפילו אם תמותון אינו כ"כ רע כמו הרע הגדול שישיג אתכם בהיותכם סומים. וכ"ש כי כל זה שקר כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וזה טוב גדול שלא תשארו סומים. ועוד שתהיו כאלהים יודעי טוב ורע שהם המלאכים שיודעים הטוב והרע ואין פועלים ממנו:
ילקוט שמעוני על התורה
והנחש היה ערום הדא הוא דכתיב כי ברוב חכמה רב כעס לפי גדולתו של נחש היתה מפלתו. ערום מכל ארור מכל דיקרסוס היה עומד בקומה ורגלים היו לו. אפיקורוס היה. כגמל היה. טובה גדולה חסר העולם שאלמלא כן היה אדם משלח פרקמטיא בידו והיה הולך ובא. (יז) אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה אדם ותדעהו אדם להבל דמה אמר להם מה שעתה כלכם מקלסין אותי בעליונה הוא מיחד שמי בתחתונה ולא עוד אלא שקורא שמות וכיון שראו כן אמרו אם אין אנו באין בעצה שיחטא לפני בוראו אין אנו יכולין לו והיה סמאל שר גדול בשמים וחיות מארבע כנפים ושרפים משש כנפים וסמאל משתים עשרה. מה עשה סמאל לקח כת שלו וירד וראה כל הבריות ולא מצא בהם חכם להרע כנחש שנאמר והנחש היה ערום והיתה דמותו כעין גמל ועלה ורכב עליו והיתה התורה צועקת כעת במרום תמריא רבון העולמים תשחק לסוס ולרוכבו משל למה הדבר דומה לאדם שיש בו רוח רעה כל מעשים שהוא עושה וכל מה שמדבר אינו מדעתו אלא מדעת רוח רעה שיש בו כך הנחש כל מעשים שעשה לא דבר אלא מדעתו של סמאל. משל למה הדבר דומה למלך שנשא אשה והשליטה על כל מה שיש לו חוץ מחבית אחת שהיא מלאה עקרבים בא זקן אצלה שואל חומץ א"ל מה המלך נוהג עמך א"ל יפה נהג עמי השליטני על כל מה שיש לו חוץ מן החבית הזו שהיא מלאה עקרבים. א"ל והלא קוזמין של המלך הרי הן בחבית זו אלא הוא מבקש לישא אשה אחרת וליתנם לה מה עשתה הושיטה ידה התחילו מנשכות אותה כיון שבא בעלה שמע קולה צווחת אמר לה שמא באותו חבית נגעת. כך המלך זה האדם והאשה זו חוה שואל חומץ זה נחש. דין דן נחש בינו לבין עצמו אם הולך אני ואומר לאדם יודע אני שאינו שומע לי שהאיש לעולם קשה אלא הולך אני ואומר לחוה שאני יודע שהיא שומעת לי שהנשים נשמעות לכל הבריות והלך הנחש ונגע באילן התחיל האילן לצווח רשע אל תגע בי אל תבואני רגל גאוה והלך הנחש ואמר לאשה הרי נגעתי באילן ולא מתי אף את תגעי ולא תמות מיד נגעה בו וראתה מלאך המות בא כנגדה אמרה אוי לי עכשיו אני מתה והקב"ה עושה אשה אחרת ונותנה לאדם מיד ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה וגו'. (יח) אליהו ז"ל שאל את ר' נהוראי מפני מה ברא הקב"ה שקצים ורמשים א"ל לצורך נבראו בשעה שהבריות חוטאים הקב"ה מביט בהן ואומר ומה אלו שלא נבראו לצורך הריני מקיימן אלו שנבראו לצורך על אחת כמה וכמה אמר ליה עוד יש בהן צורך זבוב לצרעה פשפש לעלוקה. נחש לחפפית. שבלול לחזזית סממית לעקרב. אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה יתוש לנחש זבוב לצרעה וכו':