הלכה על בראשית 3:21: משנה תורה ופסיקה יהודית

אמרו חז"ל (סוטה י"ד.): דרש ר' שמלאי, תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחלתה גמילות חסדים, דכתיב (בראשית ג' כ"א): "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם", וסופה גמילות חסדים, דכתיב (דברים ל"ד ו'): "ויקבר אתו בגי". הנה חז"ל גלו לנו את גדל הענין של חסד, שרמזה לנו התורה עליה בתחלתה ובסופה. אבל באמת, לאו דוקא באלו המקומות לבד, דכמה פרשיות של תורה מלאות מזה, כאשר נבאר בעזרת ה' יתברך.

הנה מצות בקור חולים, הזהירו עליה חז"ל מאד, ואמרו בפרק קמא דסוטה (דף י"ד.): מאי דכתיב (דברים י"ג ה'): "אחרי ה' אלקיכם תלכו"; וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה; והלא כתיב (שם ד' כ"ד): "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא אל קנא"? אלא הלך אחר מדותיו של הקב"ה, הקב"ה מלביש ערמים, דכתיב (בראשית ג' כ"א): "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם"; אף אתה הוי מלביש ערמים. הקב"ה מבקר ^*הג"ה. איתא בנדרים דף ל"ט; דבקור חולים הוא אפילו גדול אצל קטן, ועין ברש"י. ולולי דבריו היה נראה לי, לאו דוקא קטן ממש, דאטו אם קטן הוא איננו בכלל ישראל ! אלא קטן במעלתו אצל זה, ואינו לפי כבודו של המבקר לילך אצלו; ואפילו הכי צריך למיזל גבה (ללכת אצלו). וכענין שאמרו בערובין דף י"ח: על הפסוק (בראשית ב' כ"ב): "ויבאה אל האדם": מלמד שעשה הקדוש ברוך הוא שושבינות לאדם הראשון. למדה תורה דרך ארץ, שיעשה הגדול שושבינות לקטן, ואל ירע לו, דהתם ודאי לאו קטן ממש, אלא במעלה, והכי נמי כן. ואפשר דגם כונת רש"י כן. ונראה לי, דגמרא מפיק זה לדינא, מעניננו, דהקדוש ברוך הוא בעצמו בקר חולים, ואף אנו כן. וכענין שאמרו שם, דהשושבינות שעשה הקדוש ברוך הוא הוא הוראה לכלי עלמא, דאפילו גדול אצל קטן. ועוד נוכל לאמר, דהגמרא מפיק זה ממה דאיתא בבבא מציעא (ל':): "אשר ילכו" - זה בקור חולים; "בה" - זו קבורה. וקפריך בגמרא בקור חולים - הינו גמילות חסדים ומשני: לא נצרכה אלא לבן גילו. "בה" - זו קבורה, הינו גמילות חסדים לא נצרכה, אלא לזקן ואינו לפי כבודו. דלפי המסקנא ילפינן בקור חולים מקבורה, גם לזקן ואינו לפי כבודו. אבל הוא דחק, דקבורה שאני, דהוא מצות עשה דאוריתא, ועל כן נראה כמו שכתבנו מתחלה. ואין להקשות: אם כן, למה לן קרא לקבורה, דאפילו זקן ואינו לפי כבודו, נילף גם כן ממה שהקדוש ברוך הוא קברו למשה יש לומר, דאין הכי נמי, והקרא אסמכתא בעלמא. אך קצת קשה לפי זה: מנא לן לחיב בקור חולים בבן גילו ואפשר דקים להו לחז"ל, דזכות המצוה תגן עליו, שלא יזיק אותו, זה החלק המועט. חולים, שנאמר (שם י"ח א'): "וירא אליו ה' באלני ממרא וגו'"; אף אתה בקר חולים. הקב"ה מנחם אבלים, דכתיב (שם כ"ה י"א): "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו"; אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קובר מתים, דכתיב (דברים ל"ד ו'): "ויקבר אתו בגי"; אף אתה קבר מתים. ואמרו חז"ל (בבא מציעא ל':) על הפסוק (שמות י"ח כ'): "והודעת להם את הדרך ילכו בה": "את הדרך" - זו גמילות חסדים. [כולל בזה כל עניני החסד, שיוכל האדם להיטיב לחברו בגופו או בממונו, לענין השאלת כלים וכיוצא בזה. דעל הלואת ממון יש מצות עשה מפרשת (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה", ולא צריך האי קרא לזה]; "אשר ילכו" - זה בקור חולים ^*לכאורה אין לו באור, איך מרמז בתבת "בה". אבל כאשר נתבונן, נראה כמה נעים רמז זה בקרא. והוא דידוע, מה דאיתא במדרש (במדבר רבה פרשה ט"ז כ"ד), דקדם מתן תורה קרא השם יתברך למלאך המות ואמר לו: אף על פי שמניתיך על כל באי עולם, אבל על אמה זו לא תשלט. אבל אחר כך שחטאו בעגל, אף שסלח השם יתברך על עקר החטא, וכמו שכתוב (שמות ל"ב י"ד): "וינחם ה' וגו"', מכל מקום נתבטל הטובה הזו; וכמו שכתוב (תהלים פ"ב ו'-ז'): "אני אמרתי אלקים אתם וגו'; אכן כאדם תמותון וגו". ועתה ראה, איך כל זה מרמז במקרא שלפנינו: דהנה מתחלה כתיב (שמות י"ח י"ג): "ויהי ממחרת וישב משה וגו"'; ואמרו חז"ל (מכילתא פרשת יתרו פרשה ב'), דהוא ממחרת יום הכפורים. והנה ידוע דביום הכפורים ירד משה רבנו עליו השלום מהר סיני בבשורה מאת השם יתברך, שנמחל להם החטא, כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ו) ואף על פי כן ראה ראינו, דלא נמחל החטא לגמרי, שיתבטל מיתה מבני ישראל. וזהו שאמר יתרו למשה רבנו (שמות י"ח כ'): "והודעת להם את הדרך וגו"', הינו, אף שבעת שקבלו התורה, לא היו צריכין לאמר להם מצות קבורה ובקור חולים [וגם לגמילות חסדים לא היו צריכין, כי לא היו בהם אביונים, וכמו שפרש רש"י בראה ששי (דברים ט"ו ד')], כי נעשו חרות מכל, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה פרשה מ"א ז'). ועתה שנמחל להם חטא העגל, לא יחשבו כי נמחל לגמרי, אלא תודיע להם את הדרך ילכו בה; והוא מרמז על ענין פטירה וקבורה, כמו שכתוב (מלכים א', ב' ב'): "אנכי הלך בדרך כל הארץ וגו"'. ואיתא באבות (ג' א'): הסתכל בשלשה דברים וכו' ולאן אתה הולך, למקום עפר וכו'. והכונה, שהדרך הידוע, אשר כל אדם ילכו בה - והוא הקבורה תזרזם על זה ותודיעם בענין זה, והינו, ההתעסקות בדבר זה. ומה דמשני הגמרא (בב', מ שם), לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו, גם כן מרמז בקרא זה. דהא מה שכתוב: "והודעת להם וגו"' קאי על מאי דקאמר משה רבנו עליו השלום, מתחלה (שמות י"ח ט"ו-ט"ז): "כי יבא אלי העם לדרש אלקים וגו', והודעתי את חקי האלקים ואת תורתיו"; ואותן האנשים בודאי הם תלמידי חכמים. ועם כל זה השיב לו יתרו: "והודעת להם וגו"'. הרי דגם תלמידי חכמים מצוין להתעסק בדבר הזה. והובא המימרא זו דגמרא ברי"ף וברא"ש פרק ב' דמציעא סימן ז', עין שם. ותמה לי: אמאי לא העתיקו המסקנא דגמרא, דאפילו זקן ואינו לפי כבודו חיב בזה; וכל שכן לשיטת הרא"ש דסובר, דבעלמא לענין אבדה יש אסור בזקן ואינו לפי כבודו, היה לו להשמיענו דבזה שאני. ובשלמא לענין בקור חולים, דבן גילו חיב, סמך על מה שכתב בפסקיו בפרק אין בין המדר, אבל הא דזקן ואינו לפי כבודו לכאורה קשה עליו ועל הרי"ף אמאי השמיטו. ואולי דסמכו על מה שהעתיקו בכתבות דף י"ז.: אמרו עליו על ר' יהודא ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת וכו', והינו ללויה; וכל שכן לקבורה גופא, דהוא עצם מצות עשה, ור' יהודא הלא מזקני הדור היה, ואינו לפי כבודו לילך וללוות לכל מי שקרא ושנה.; "בה" - זו קבורה וקפריך הגמרא (ומקשה הגמרא): בקור חולים - הינו גמילות חסדים? ומשני לא צריכא בבן גילו (ומתרצת, אינו צריך להשמיענו, דק בבן גילו) [הינו, שנולד במזלו], דאמר מר: בן גילו נוטל אחד מששים בחליו; ואפילו הכי מבעי לה למיזל גבה (ואף על פי כן צריך ללכת אצלו).

בו יבאר הקרא ד"אשרי משכיל אל דל וגו'"
הנה בעבור שהחבור הזה מיסד על פרטי אפני מדת החסד, וחד ענינא הוא עם הקרא ד"אשרי משכיל אל דל" אמרתי לבארו בעזרת ה' כיד ה' הטובה עלי. כתיב בקרא (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". הנה ההשכלה אל הדל יש בכמה פנים, דהנה שם דל הוא שיך בכמה דברים: אחד בממון, ועל ידי זה שהוא דל בממון, מצוי שחסר לו מכל הדברים העקריים ששיך להאדם, והוא: אכילה, בגד, בית; ועל זה צריך להשכיל ולהתבונן אודותיו בכל השלשה, הינו, שלא יחסר לו אכילתו. והוא מה שכתוב (ישעיה נ"ח י'): "ותפק לרעב נפשך וגו'". וגם לכסות ^*וגם זה הוא ענין גדול מאד, וממדותיו של הקדוש ברוך הוא, כמו שאמרו חז"ל (בסוטה י"ד.) על הפסוק (דברים י"ג ה'): "אחרי ה' אלקיכם תלכו וגו"'. וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה וכו' אלא אחר מדותיו: מה הוא מלביש ערמים, דכתיב (בראשית ג' כ"א): "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" - אף אתה הוי מלביש ערמים. מה הוא מבקר חולים וכו'. ולכאורה, למה צריך להסמיך הלבשת ערמים על הפסוק הזה, הלא הוא בכלל מצות עשה (דברים ט"ו ח') ד"פתח תפתח את ידך וגו' די מחסרו וגו"' ונראה דכונת הגמרא, אפילו הוא עשיר, ויש לו מעות, אך הוא בדרך, ואינו יודע באיזה מקום לקנות, ואין לו משרת שישרתנו בזה וכיוצא בזה. ובא הכתוב להורות, דהטרחה בענין זה הוא בכלל המצוה, ונוהג אף לעשירים. [ודמיא דמה שאמר אחר כך, מה הוא מבקר חולים - אף אתה וכו'. ומצות בקור חולים הלא נוהג אף בעשירים]. וראיה מאדם הראשון, דהיה אז עדין יחיד בעולמו, והיה הכל שלו, אך לא עשה לעצמו בגד מפני איזה טעם. [ואולי מפני שהיה ירא, שיהיה זה נגד רצון השם יתברך, מפני שהוא גרם לעצמו שיכנס בו יצר הרע, ויצטרך ללבוש, כידוע]. והטריח הקדוש ברוך הוא בכבודו לעשות לו בגד. ומה שאמר "וילבשם", לכאורה יתר הוא. ואפשר דהכונה לפי מה שאמרו חז"ל (בחגיגה י"ב.), דאדם הראשון אחר החטא, נתמעט קומתו הרבה, ולזה בא הכתוב לומר, דעתה אחר החטא נעשה לו הכתנות עור לפי מדתו עתה, כדי שיהיה ראוי ללבישה. היוצא מזה, שלעניים המצוה הוא בכפלים, מצות צדקה וגם הלבשת ערמים, ולפעמים נוגע דבר זה גם לפקוח נפש, בימות החרף שהקר חזק. ובאיזה עירות נהגו להתחזק במצוה זו מאד להכין מעות בכל חרף מנדיבי העיר לזה, ואשרי חלקם. ואיתא במסכת דרך ארץ פרק ב': הרחמנים וכו' ומלבישי ערמים - עליהן הכתוב אומר (ישעיה ג' י'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", הינו, אף בעולם הזה יעזרם השם יתברך, שלא יחסר להם מלבוש כל ימי חייהם, ובעולם הבא ילבישם השם יתברך מלבושי הוד והדר, וכדכתיב (בזכריה ג' ד'): "ראה העברתי מעליך עונך והלבש אתך מחלצות". הערם, והוא מה שכתוב (שם ז'): "כי תראה ערם וכסיתו". וגם לשכר לו בית דירה, וכמו שנפסק ביורה דעה בהלכות צדקה (סימן ר"נ סעיף א'). ואם הוא אורח - לתן לו מלון ללינת לילה, וכענין שכתוב (איוב ל"א ל"ב): "בחוץ לא ילין גר וגו'". ואמרו בגמרא (בבא בתרא ט'.): לן - נותנין לו פרנסת לינה, דהינו, פוריא ובי סדיא (מטה ומצעות). זהו השלשה שרשים שצריך להתבונן אודות עני הדל בממון. וכל דבר ודבר מאלו השלשה, יש בו השכלה רבה, איך להגיע אותו לו, באפן שיקבל הדל מזה רב תועלת ובטרחה מעוטה. הינו, אם הוא מלוה לו מעות, או שנותנם לו במתנה, הוא מתבונן שיהיה מזה רב תועלת להדל ^*והנה בגדרי השכלה אל הדל, יש כמה וכמה דברים שצריך לזה, רק שיתן דעתו ושכלו לטובת העני, וייטיב לו בזה הרבה, וגם לעצמו לא יחסר בזה מאומה, ויקבל על זה רב ברכות מאת ה'. ואזכיר פרט אחד, וממנו נוכל להקיש לכמה דברים כיוצא בזה. והוא, דהנה ידוע בעת החרף, כשמתגבר הקר, והדרך נתקלקל, אין מצוי על השוק עצים לקנות; וגם כשמביא אחד, לפעמים הם לחים וביקר גדול, ואין בכח הבעלי הבתים היורדים וכל שכן הדלים לקנות אז, וממש הם וגם בניהם הקטנים בחשש סכנת נפשות על ידי הקר החזק; מה שאין כן העשירים. הם מכינים לעצמם עצים בעת הקיץ, והם יבשים ובזול. ועל כן אם היה העשיר משכיל אל אלו האנשים הנעלבים להתבונן בטובתם, היה קונה בקיץ בעת שהמקח בזול מאה עגלות עצים או יותר, כל אחד לפי ערכו, ומחזיקם בחצרו עבור הנדכאים הנ"ל, כמו שהוא מכין עבור עצמו. וכשיגיע ימות החרף, בעת שהדרך מקולקל, יפתח את אוצרו, וימכר להדלים, וכן לבעלי הבתים היורדים - על קרן. וזהו ענין נכבד מאד, וזכותו הרבה יותר ממדת הצדקה, שבזה הוא מיטיב לכל אחד מאד ובלא שום בושה. וכל זה כתבנו הטובה אודות הדל, שיכול לתן דמי הקרן של העצים. ועתה נדבר אודות מי שהוא דל גמור, שאין לו במה לקנות עצים, וכשנתחזק הקר, הרי הוא נוגע לו לסכנת נפשות ממש, אם נתעלם עין ממנו. על כן מצוה רבה, לכל מי שנגע יראת ה' בלבו, להתבונן בתקנת הדלים האלו ולעשות חסד בגופו עמהם; דהינו, לעורר אנשי העיר אודות זה, ולקבץ נדבות מהם על קנית עצים עבורם כדי להחיות נפשם. [וברוכים לה' אנשי עיר שקלאוו (שקלוב), שבכל שנה בהגיע ימות החרף, יושבים בכל בית המדרש ממנים העוסקים ומעינים בענין חלוקת עצים לעניים. כן שמעתי מפי נאמן, ובודאי יש בענין הזה כמה עירות כמותם]. והנה ידוע (מתענית פרק ד' משנה ה'), שבזמן הבית שני היו הכהנים והעם מתנדבים בתשעה זמנים להביא עצים למערכה, והיו מקריבין קרבן באותו יום, עין שם. וספרה לנו הגמרא, שאפילו בעת הגזרה החזיקו במצוה זו ולא בטלוה, וכדאיתא (בתענית דף כ"ח.), תנו רבנן: מה הם בני סלמאי הנתוצתי אמרו, פעם אחת גזרה המלכות גזרה על ישראל, שלא יביאו עצים למערכה; והושיבו פרוזדאות (שומרים) על הדרכים, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט, שלא יעלו ישראל לרגל. מה עשו יראי חטא וכשרים שבאותו הדור הביאו גזירי עצים, ועשו כמו סלמות, והניחו על כתפם והלכו להם. וכיון שהגיעו אצלם, אמרו להם: להיכן אתם הולכים אמרו: להביא שתי גוזלות משובך שלפנינו בסלם שעל כתפינו. כיון שעברו מהם פרקום והביאום לירושלים. עליהם ועל כיוצא בהם נאמר (משלי י' ז'): "זכר צדיק לברכה". ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר (שם): "ושם רשעים ירקב". עד כאן הגמרא. ויתבונן האדם, אלו היה בזמננו מקדש, בודאי היה כל אחד מישראל מתנדב עצים על המזבח, שהוא מקום כפרת עונותינו, וגם טורח בעצמו להביאם לבית המקדש ברב שמחה, וכמו שעשו מאז. ובלי ספק, שהאיש המתחסד עם הדלים והאביונים, ועושה ככה לענין עצים, כמו שכתבנו בתחלת דברינו, וכן ההולך ומכתת רגליו לקבץ נדבות עבורם לענין זה - זכותו כל כך גדול ומועלת לכפר עונותיו, כמו המביא עצים לבית המקדש. ומי לא ירצה להביא עצים לבית המקדש ולא תאמר, שמפליג אני לך חלילה, כי כן מצינו (אבות דרבי נתן פרק ד' ה'), שהשיב רבן יוחנן בן זכאי לר' יהושע בן חנניה, שהיה דואג ואומר: אוי לנו, שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך; יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה זה גמילות חסדים, שנאמר (הושע ו' ו'): "כי חסד חפצתי ולא זבח". וזה העושה כן לענין עצים, חסד ממש הוא, שמתחסד את בעלי בתים היורדים והדלים למכר להם על קרן [ואינו מותר משלו, רק מה שמעותיו עומדין בלי רוח עד זמן המכירה], ולהדלים גמורים, מתחסד להם בגופו לקבץ נדבות עבורם., שנותנם לו בשעה שהפרות בזול, או כשנותן לו איזה דבר מתנה, הוא מצמצם שיהיה מקרבא הניתא (ההנאה קרובה, כלומר, שיתן לו דבר שיוכל להנות בו מיד, לא שיצטרך ללכת לקנות וכיוצא בו), כגון שנותן לו איזה בגד ללבש או פת אפויה, וגם טורח בעצמו להוליך לביתו.