הלכה על ויקרא 11:2: משנה תורה ופסיקה יהודית

הָאָדָם אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (בראשית ב ז) "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" אֵינוֹ מִכְּלַל מִינֵי חַיָּה בַּעֲלַת פַּרְסָה לְפִיכָךְ אֵינוֹ בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. וְהָאוֹכֵל מִבְּשַׂר הָאָדָם אוֹ מֵחֶלְבּוֹ בֵּין מִן הַחַי בֵּין מִן הַמֵּת אֵינוֹ לוֹקֶה. אֲבָל אָסוּר הוּא בַּעֲשֵׂה שֶׁהֲרֵי מָנָה הַכָּתוּב שִׁבְעַת מִינֵי חַיָּה וְאָמַר בָּהֶן (ויקרא יא ב) "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ" הָא כָּל שֶׁהוּא חוּץ מֵהֶן לֹא תֹּאכְלוּ וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה:

הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִבְּשַׂר עוֹף טָמֵא לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא יג) "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ". וַהֲרֵי עָבַר עַל עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד יא) "כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ" הָא טְמֵאָה לֹא תֹּאכְלוּ. וְכֵן הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִדָּג טָמֵא לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא יא) "וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם" (ויקרא יא יא) "מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ". וְעָבַר עַל עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד ט) "כּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ" מִכְּלַל שֶׁמִּי שֶׁאֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת לֹא יֵאָכֵל. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הָאוֹכֵל דָּג טָמֵא אוֹ בְּהֵמָה וְחַיָּה טְמֵאָה אוֹ עוֹף טָמֵא בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה:

צג. מצות לא תעשה שלא לאכול בשר בהמה וחיה הטמאים. שנאמר (ויקרא יא, ד): "את זה לא תאכלו וגו'". וכל שאינו מעלה גרה ואינו מפריס פרסה הוא טמא. והאוכל כזית, בין מבהמה ובין מחיה הטמאים, לוקה. ובשר אדם הוא באסור עשה, שאינו בכלל "זאת החיה" (ויקרא יא, ב). כל היוצא מהמינים האסורים, כגון חלב בהמה וחיה הטמאים, אסורים באכילה מן התורה. ודבש דבורים וצרעים, מותר, מפני שאינן ממצות זה מגופן. חלב אשה, מותר, אבל אסור לגדול לינק מן הדד. חלב שביד עכו"ם ואין ישראל רואהו שחלבו, אסור, שמא עירב בו חלב מבהמה טמאה. וגבינת עכו"ם - מן התורה מותר, שאין חוששין שמא בא מבהמה טמאה, שאין חלב בהמה טמאה מתגבן, אלא שחז"ל אסרו גבינת עכו"ם, מפני כמה טעמים. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות: