הלכה על ויקרא 2:14: משנה תורה ופסיקה יהודית

הַמִּזְבֵּחַ אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ אֶלָּא בִּנְיַן אֲבָנִים (גָּזִית) וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (שמות כ כא) "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" שֶׁיִּהְיֶה מְחֻבָּר בָּאֲדָמָה שֶׁלֹּא יִבְנוּהוּ לֹא עַל גַּבֵּי כֵּפִין וְלֹא עַל גַּבֵּי מְחִלּוֹת. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ כב) "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּת אֶלָּא חוֹבָה:

קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְּקֻפּוֹת וֶהֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה וַחֲבָטוּהוּ. וְזוֹרִין וּבוֹרְרִין. וְלוֹקְחִין אֶת הַשְּׂעוֹרִין וּמְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר. בְּאַבּוּב מְנֻקָּב. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאֵשׁ שׁוֹלֵט בְּכֻלָּן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב יד) "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּמִנְחַת הָעֹמֶר בִּלְבַד. וְאַחַר שֶׁקּוֹלִין אוֹתוֹ שׁוֹטְחִין אוֹתוֹ בָּעֲזָרָה וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ לְרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת וְטוֹחֲנִין אֶת הַשָּׁלֹשׁ סְאִין וּמוֹצִיאִין מִן הַכּל עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנֻפֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה. וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם. וְחַיָּב בְּחַלָּה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְלוֹקְחִין זֶה הָעִשָּׂרוֹן שֶׁל סלֶת הַשְּׂעוֹרִים וּבוֹלְלִין אוֹתוֹ בְּלוֹג שֶׁמֶן בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן וְנוֹתְנִין עָלָיו קֹמֶץ לְבוֹנָה כִּשְׁאָר הַמְּנָחוֹת. וּמְנִיפוֹ בַּמִּזְרָח מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד וּמַגִּישׁוֹ כְּנֶגֶד חֻדָּהּ שֶׁל קֶרֶן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית כִּשְׁאָר הַמְּנָחוֹת. וְקוֹמֵץ וּמַקְטִיר. וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים כִּשְׁיָרֵי כָּל הַמְּנָחוֹת. ואֵימָתַי קוֹמְצִין אוֹתוֹ. לְאַחַר שֶׁמַּקְרִיבִין מוּסַף הַיּוֹם וְכֶבֶשׂ הָעוֹלָה קֹדֶם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם:

היא שצוה להקריב מנחת העומר, והיא מנחת שעורים, ביום ששה עשר בניסן ונקריב עמה כבש תמים בן שנתו לעולה, והוא אמרו יתעלה והבאתם את עומר וגו'. מנחה זו היא הנקראת בכורים, ואליה רמז באמרו יתברך שמו ואם תקריב מנחת בכורים. ולשון מכילתא כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה שהם חובה, אחד ואם תקריב מנחת בכורים, אתה אומר חובה או אינו אלא רשות תלמוד לומר תקריב מנחת בכוריך חובה ולא רשות. וכבר התבארו משפטי מצוה זאת כלם בשלמות בפרק עשירי ממנחות. (אמור, תמידין ומוספין פי"ז):