וּבָזָ֥ה אָלָ֖ה לְהָפֵ֣ר בְּרִ֑ית וְהִנֵּ֨ה נָתַ֥ן יָד֛וֹ וְכָל־אֵ֥לֶּה עָשָׂ֖ה לֹ֥א יִמָּלֵֽט׃ (ס)
אור זרוע
[ל"ח ע"ב]
שבוע׳ הדינין שהדיינין משביעין על ידי הודאת מקצת הטענה |שלמדנוה מאשר יאמר כי הוא זה וכת׳ עלה ונקרב בעל הבי׳ אם לא שלח ידו דהיינו שבוע׳ הטענה שהשבועה באה על ידה לא תהא פחותה משתי כסף וההודאה שמחייבתו לישבע לא תהא פחותה מפרוט׳. אמ׳ רב יהודה ומשביעי׳ אותו בשבועה האמורה בתורה דכת׳ ואשביעך בי״י אלהי השמים א״ל רבינא לרב אשי כמאן כרבי חנינא בר אידי דאמ׳ בעינן שם המיוחד אפי' תימ׳ רבנן ובכינוי והא דאמר רב יהודה כשבוע׳ האמורה בתורה לאתפוסי חפצא בידיה קאמ׳ או ספר או תפילין כאברהם דאתפסיה [לאליעזר] ברית מילה ואשבע׳ בי״י אלהי השמים כדרבא, דאמ׳ רבא האי דיינא דאשבעיה בי״י אלהי (השמים) ישר׳ ולא התפיסו חפץ נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר ואע״ג דלא תנן לה במשנה שמעתת׳ דרב יהודה היא והרי היא כדבר משנה כדאמ׳ בסנהדר׳ דטועה בדבר אמוראים חוזר ולא אמ׳ מה שעשה עשוי וישלם מביתו. אמ׳ רב פפא האי דיינא דאשבע בתפילי׳ נעשה כמי שטעה בדבר משנ׳ וחוזר והילכתא כוותי׳ דרבא דהא לא נקיט מידעם בידיה ולית הלכת׳ כוותיה דרב פפא דהא נקיט חפצא בידיה. שבועה מעומד ותלמיד חכם נשבע מיושב, שבועה בספר תורה, ואע"ג דאוקימנ׳ דלא כרב פפא לכתחילה מיהא ספר תורה בעינן, ותלמיד חכם לכתחיל׳ בתפילין פירש״י זצ״ל ובדורותינו ביטלו הראשוני׳ שבועה דאוריית׳ לפי שעונשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה והא אמ׳ לעיל פ׳ שבוע׳ העדו' ארור בו שבועה עכ״ל. ואנו רגילים לומ׳ על דעת המקום ועל דעת ב״ד אנו מחרימין על פלוני על דבר כך וכך שכך הוא כמו שטוען וכו׳ ודווקא בעשרה כמו שפירש״י זצ״ל דאי בפחו׳ מעשרה אין החרם חל ואין כאן שבועה כמו שפי׳ ר״ת זצ״ל מההיא דפרקי׳ דר׳ אליעזר פל״ח, אמרו נחרים בינינו שאין אחד ממנו מגיד הדבר ליעקב אבינו אמר לה׳ יהודה ראובן אינו כאן ואין החרם מתקיים בתשעה מה עשו התפללו למקום ב״ה שיסכים עמהם והחרימו וכו׳ מגיד דבריו ליעקב וזה הדבר לא הגיד, מכאן לחרם בעשרה. והשתא אפי׳ בכופר הכל צריך לקבל החרם כרב נחמן דאמ׳ לקמ׳ בפירקין ומשביעין אותו שבוע׳ היסת. ואנו רגילים לומר על דעת המקום ב״ה. ועל דעת ב״ד כדאמ׳ בשמעתין וכשמשביעי׳ אותו אומ׳ לו׳ הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת ב״ד וכן מצינו כשהשביע משה את ישר׳ אמ׳ להן הוו יודעין שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום ב״ה כדמפ׳ טעמ׳ לעיל ס״פ שלישי שאומ׳ על דעת ב״ד שלא יערים בפרעון כי קניא דרבא כההיא דפ׳ ארבע׳ נדרים דההוא גברא דהוה מסיק זוזי בחבריה אתא לקמי׳ דרבא א״ל ללוה זיל פרע לי(ה) א״ל פרעתי׳ א״ל [רבא] א״כ זיל אישתבע ליה דפרעתיה אזל ואייתי קניא ויהב הנהו זוזי בגויה מיסתמיך ואתי עלה בי מדרש׳ א״ל למלוה נקוט האי קניא בידך נסב ספר תורה ואישתבע דפרע(ת)יה כל מה דהוה ליה בידיה ההוא מלוה רגז ותבריה לההוא קניא ואישתפוך הנהו זוזי ואישתכח דבקושטא אישתבע, ועל דעת המקום ב״ה אומ׳ כדמפר׳ לעיל, כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתיה כלל, ומפר׳ רש״י זצ״ל כי היכי דתיהוי שבועתם על דעת אחרי׳ ולא יוכלו הם להתירם דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה, ורבי׳ ברו״ך (מארץ) בר׳ שמואל זצ״ל מארץ יוון כתב כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו כי לא יסכים עמהם הקב׳׳ה, הא למדת דחרם שניתן על דעת המקום ב״ה ועל דעת הקהל או על דעת המקום ב״ה ועל דעת ב״ד אותו החרם אין לו התרה אם לא בהסכמת המקום ב״ה ובהסכמת הקהל. הילכך אותם בני אדם שמקבלי' חרם בבית הכנסת בעבור המס ומתקבצים עשרה והולכין בביתם בחשאי ומתירין צללו במים אדירים והעלו בידם חרס ונשארים בעונש החרם ובגזילת הרבים, וכן אותם בני אדם שמבטלין בלבם החרם כשהשליח ציבור נותן החרם עבור המס או עבור העדות וכל כיוצא בו וכששומעין שנותנין החרם מבטלי׳ אותו בלבם שלא יחול עליהם החרם אין בהם תועלת דכיון שהשליח ציבור אומ׳ על דעת המקום ב״ה ועל דעת הקהל אותו החרם אין לו התרה והחרם ניתן כדין ושלא כדין אין בידם להתיר ואין הקב״ה מסכים עמהם דתנן בפ׳ ארבע׳ נדרים נודרין להרגין פי׳ הורגי בני אדם על עיסקי ממון, ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה אע״פ שאינה תרומה, שהן של בית המלך אע״פ שאינן של בית המלך ופרכי' בגמ' למוכסין והאמ' שמואל דינא דמלכותא דינא פי׳ וכיון דדינא הוא היכי משתבע בשיקרא להפקיע ממונו אמר רב חיננא אמ׳ רב כהנא אמ' שמואל במוכס שאין לו קצבה, דבי ר׳ ינאי אמרי במוכס העומד מאליו דלאו דינא הוא אלא גזילה ולהכי התירו לו כדטפר' והולך היכי נדר אמ׳ רב עמרם אמ' רב באומ' יאסרו פירות עולם עליו אם אינם של בית המלך ואומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם דאע״ג דסבירא לן דברי' שבלב אינם דברים (איני) לגבי אנסין שאני, דווקא התם משום דגזלני נינהו, אבל חרם של מס ועדות שכדין ניתן אין יכולין לבטלו בלבם. ותו דאפילו התם מה שאומ' בלבו היום בזו אינו סותר השבועה אלא מה שלא אמ׳ בפיו זה מסיים בלב ומתענה אותו היום אבל הכא דסותר החרם לגמרי ואומ׳ בלבו אל יחול החרם כלל לאו כל כמיניה ולא הותר החרם בכך. מיהו אותם בני אדם שמושל העיר משביע אותם שלא יצאו חוץ לעירו וגם שלא יבריחו כלום מעירו מותר להערים להם ויחשבו בלבם היום כלומ' שלא יצאו היום מעירו ושלא יבריחו היום כלום מעירו, כי גם בזה אינו פותר כי השבועה חלה עליו כל אותו היום. תנן בנדרי' בפ׳ ארבעה נדרים גבי נודרי׳ לחרמין ב״ש |אומ'] בכל נודרין חוץ מבשבועה וב״ה אומ׳ אף בשבועה ואוקמ' רב אשי בגמ' דהכי קתני ב״ש אומ׳ אין שאלה בשבועה וב״ה אומ' יש שאלה בשבועה ותנן כפרק ואילו מותרין שבועה, שלא אוכל שבועה שלא אוכל אינו חייב אלא אחת, ואמ' רבא אם נשאל על הראשונה שנייה, חלה עליה דהיינו כב"ה, וש״מ דהכי קיימא לן דיש שאלה בשבועה דכל ב״ש וב״ה הלכה כב״ה. והיכא שאמ' נשבע אני בהקב״ה, נר' בעיני שאין בה שאלה ואין לו התרה, ולכאורה מסתייעא מההי' דלעיל בפירק' דקאמ' על דעת המקום ב״ה, כי היכי דלא תיהוי ליה הפרה ואעפ״י שפירש״י זצ״ל משום דהוי נודר על דעת רבים לכאורה לא משמ' הכי אלא משום דשבועה חמורה היא וההיא דארבע׳ נדרים דאמר רב אסי אין נזקקין לאלהי ישר׳ חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כי[סי] ושהיכתה את בני ואמ׳ רבא אמ׳ רב נחמן הלכה נזקקי' לאלהי ישראל, ההיא לאו ראיה היא לנשבע בהקב״ה דהתם מיירי באומ' דבר זה עלי כקרבן לאלהי ישרא׳ אם אעשה דבר זה או אם לא אעשה דבר זה דהואיל שהחציף עצמו כל כך [להזכיר] שם שמים דהוה ליה למימר כקרבן ודיו קסבר רב אסי דאין לו התרה ועלה פסיק רבא אמ' רב נחמן דנזקקין לאלהי ישראל בכי האי גוונא שלא נשבע באלהי ישר' אבל היכ' שנשבע באלהי ישר׳ מודה רבא אמ׳ רב נחמן דאין נזקקי׳ לו ואין לו התרה. מיהו רבי׳ אליעז״ר ממי״ץ זצ״ל פירש אין נזקקי' לאדם שנדר או שנשבע באלהי ישרא'. לפי פירושו פסיק רבא אמ׳ רב נחמן דנזקקין אף למי שנשבע באלהי ישרא' דאי דווק' בנדר פסיק שאמ' ככר זה, עלי כקרבן אלהי ישר' אבל אם נשבע באלהי ישר' אין נזקקין לו הוה ליה לפרושי דהא אתא לאפוקי מדרב אשי ורב אסי בתרוייהו מיירי, ולדברי הגאונים דפסקי דאפי' נשבע בעשרת הדברות ובספר(ת) התורה אין לו התר' לעולם כ״ש מי שנשבע באלהי ישר' שאין לו התרה לעולם שכך כתו' בערוך בערך שבע בתשובת רב שר שלום משמ' דרב יהודאי הנשבע בעשרת הדברות אין לו התרה לעולם. ועל זה השיב רבי יצח"ק ב"ר אברה״ם זצ״ל דאם התירוהו בדיעבד מותר. וראיה לדבר דאמ' בפסיקתא פרש' דברי ירמיהו בשעה שבא נבוכדנצנר להגלות אותו גלות הראשונה של יכניה מלך יהודה חזרו רחמיו של נבוכד נצר עליהם ענה ואמ' להם יש לכם מזרעו של יכניה ואמליכנו עליכם ושם היה מתניה בן יאשיהו אמ' לו זה מזרעו של יכניהו ענה נבוכד נצר ואמר לו מה שמך אמ׳ לו מתניה אמ׳ לו מעתה יהיה צדקיה חשב מתניה בלבו ואמ׳ הרי מוצא שמי צדקיהו שיעמדו ממני צדיקים ולא היה יודע שבימיו הקב״ה מצדיק את הדין על בית המקדש שישרף באש. המליכו נבוכד נצר על ירושלי' ואמ' לו השבע לי שלא תמרוד עלי אמ׳ לו צדקיהו הריני נשבע בנשמתי אמ׳ לו נבוכד נצר איני משביעך אלא בתורה שניתנה על הר סיני, מה עשה נבוכד נצר הביא ספר תורה והניחה אצל ברכיו של צדקיהו והשביעו שאינו מורד עליו לא הספיק נבוכד נצר לילך אל ארצו עד שמרד עליו עכ"ל הפסיקתא. ולכאורה היה נראה דהיינו הא דכת׳ בדברי הימים וגם במלך נבוכד נצר מרד אשר השביעו באלהים ובפ"ר אליעזר פותחין מפרש מאי מרידותא ומייתי עובדא דארנבת חיה וא"כ בשבועת ספר תורה נמי יש לו הפרה דהא איתשיל עלה צדקיהו דאי לא מהני למאי הילכת׳ איתשיל עלה וסנהדרי׳ נמי דשרו ליה מאי אהנו אלא ודאי בדיעבד מישרי שרי אלא דקפיד קרא דאין מתירין לו אלא בפניו כדאית' התם. וטעמ׳ מפני הבושה או מפני החשד כדאית' בירושלמ׳ דהשותפין ולא כפי' ר"ת זצ"ל. שמפרש דבדבר שעשה לו טובה כדי שישבע לו או ידור לו מיירי כי ההי' דמדין שנתן לו יתדו כהן מדין [בתו] לטשה ומעשה ארנבת שאם לא כן היה הורגו ואין מתירין לו אלא בפניו היינו מדעתו לפיר', כי אין אנו צריכין לפי׳ זה, כי כל ההלכות מתישבות לפתרון הירושלמ׳ ואין לי להאריך. ואתה חכם חקור דבר ותמצא, ומיהו לפירושי שאני רגיל לפרש כשתי שבועות היו אחת בשעת הממלכה ממש, שהשביעו שלא ימרוד בו והיינו ההיא דפסיקת', ולישנא דקרא דיחזקאל משמ' הכי דכת'׳ ויקח מזרע המלוכה ויכרות אתו ברית ויבא אותו באלה, משמ׳ שעל מה שהמליכו הוצרך להשביעו שלא ימרוד בו, ועוד דההיא דנדרים גופיה מוכיח הכי דמייתי קרא דדברי הימים וגם במלך נבוכד נצר מרד וגו' וקאמ' מאי טרדותיה ומייתי עובדא דארנבת חיה ומאי קבעי מאי מרדותיה הא קרא ביחזקאל בהדי׳ מפרש ליה דכת׳ וימרד בו לשלוח מלאכיו מצרים לתת לו סוסים ועם רב היצלח הימלט העושה אלה, אלא ודאי ההיא שבוע׳ דיחזקאל דכתי׳ ויכרות אתו ברית ויבא אותו באלה היינו מרד של מלוכה, דהיא היתה בשעת המלוכה, ממש, וההי׳ דדה״י היתה לו על מעשה ארנבת. ויש לי לדון דמהאי טעמא ידע תלמודא דלאו היינו דיחזקאל מדלא כת׳ בה ברית כדכת' ביחזקאל, כי על מרד של מלכות ראוי לכתוב לשון ברית והוה ליה למיכתב גם במלך נבוכד נצר מרד אשר כרת אתו ברית, ולכך פירשו על מרד של גילוי ארנבת, והא דאמ׳ פ׳ ר׳ אליעזר אין אלה אלא שבועה וכן הוא אומ׳ ויבא אותו בברית וכת' וגם במלך נבוכד נצר מרד אשר השביעו באלהים וס"פ שבועת העדות נמי איחא, ומשמ׳ דויבא אותו באלה דכת׳ ביחזקאל היינו שבועה דד״ה הכי מפרשי׳ לה ולא קשי' מידי לפירשי ויכרות אותו ברית על המלוכה ואין ברית אלא שבועה ויבא אותו באלה על מעשה ארנבת והיא היתה נמי שבועה, כדמוכ׳ קרא דד״ה ושתי שבועות של שתי מעשים היו אע״ג דכתיבי בחד קרא והא דכת' ביחזקאל ובזה אלה להפר ברית נר׳ בעיניי דה״ק ובזה אלה שגילה, על מעש׳ ארנבת כדי להבזותו בעיני המלכי' להפר ברית אשר כרת אתו על המלוכה, ולפי פירושי זה ודאי אין לי ראיה שתהא לשבועת ספר התורה התרה, דההי׳ שבוע' דנדרים דאיתשיל עלה היינו מעשה דארנבת לא חזינן דהשביעו בספר תורה. ומזה אין לי ראיה שיש לה התרה דמסתמ׳ צדקיה שהיה צדיק גמור לא היה עובר על שבועתו וכמו שנשאל על שבועה של מעש' ארנבת נשאל על שבועה שבשע׳ הממלכה ואתרוייהו קפיד קרא משו׳ דאין מתירין לו לאדם אלא בפניו כי יש לדחות ששבועה שבשעת הממלכה לא הית' צריכ' היתר, דנודרין להרגין ולחרמין ואפי' בשבועה נמי שרי לב״ה ואפי׳ ב״ש לא אסרי אלא לכתחילה ומדרבנ' ואיפשר דכשנשבע ביטלה בלבו ובתלמיד חכם אפי׳ שאלה אין צריך כדמוכח בההי׳ דנדר בחרם דפ״ב דנדרים דתנן אין נשאלין עליהן ומוקי לה בגמ׳ בתלמ' חכם ומ״מ קפיד עליה קרא משו׳ קדושת השם ואע״ג דלא חיילא שבועה עליה, כי ההיא דהשולח גבי גבעונ׳ כיון דאמ' מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילא שבועה עלייהו כלל והאי דלא קטלינהו משום קדוש׳ השם, וכי ההיא דאין מעמידין גבי רבי יוחנ' דאישתבע לההיא מטרוניתא לאלהי ישר׳ לא מגלינא ולמחר דרש בפירקא משו׳ דבעי למימ׳ הא לעמיה מגלינא ומקש׳ הת׳ והא איכא חילול השם, ואע״ג דהת׳ משני דגלי לה מעיקרא וליכ' חילול השם, דילמ' צדקיה לא גלי ליה מעיקרא, ואפי' אם תמצא לומ' דגלי ליה מעיקרא קודם שמרד בו דבטלה בלבו לשבועתיה, מ״מ איכא חילול השם דשמא לא היה מאמינו כיון שמתוך דבורו אין במשמעותו שום ביטול מה שאין בשבועה דר' יוחנן, דההיא מטרוניתא היתה יודעת דלאלהי ישר׳ הוא דאמ׳ אלא שלא היתה מרגשת, אי נמי אפי' ליכא חילול השם מ״מ קדושת ה׳ שייכא ביה כיון שהמליכו והוא היה מורד בו, כמו שפי׳ רבי׳ יצחק בההיא דגבעונים, והאי דלא קטלינהו משום קדושת השם אבל משום חילול השם לא שבקינהו דחילול השם ליכא דידעי דשבועה בטעות היתה וחילול השם וקידוש השם תרתי מילי נינהו כדמוכח בהערל מ״מ במעשה ארנבת הוצרך לישאל כי לשם ודאי ראוי לישבע ולבטל בלבו דלא דמי לשאר שבועת אונס שנשבע כדי להציל ממונו או שבועה ראשונה של צדקיהו שהיתה כדי להעבירו דכיון שעושה לו שלא כדין יכול לישבע ולבטל בלבו אבל שבוע׳ ארנבת מה גזל לו משלו ובמה הנהיג עמו שלא כדין, אדרב' לא היה לו לזלזולי במלכותא כיון שמן השמים המליכוהו והשבועה, היתה כדת דלמה היה לו לגלות כיון שלא היה מפסיד בדבר ובשאר שבועו׳ דצריכי שאלה אז אין מתירין אלא בפניו אע׳״פ שכל זה יש לי לומר מ״מ נר׳ לי דבדיעבד יש לה היתר. לכאורה, שתי השבועות כיון דכתיבי אהדדי בעניין אחד היו ובספר התורה דאדרב׳ טפי טפרש שבועת השם בקרא דד״ה דהיינו מעש׳ ארנבת מקרא דיחזקאל דלא כת׳ ביה אלא ויכרות אתו ברית ועוד דפ׳ בתר׳ דמכות לא מיתוקמא ליה למ״ד ביטלו ולא ביטלו ההיא דמחזיר גרושתו ואינו לוקה אלא באדרה על דעת רבים דבכי האי גוונא משכח׳ לה בטל עשה שבה לוקה ואמאי אוקמה הכי לוקמה כגון שנשבע בספ! תורה ותהוי ככ״ע, דההיא דאמימר לא הויא ככ״ע דהא רב הונא לית ליה הכי בהשולח דקאמ' דנישאת אין מדירין אותה ואם אית׳ ידיריה על דעת רבים אלא ודאי (אית) לית ליה דאמימר ואע״ג דאיפשר דלית הילכתא כרב הונא לגבי אמימר דהוי בתרא מ״מ כיון דמיתרצא ליה אליב׳ דכ"ע הכי הויה ליה לתרוצי, אבל מההיא דבכורות בנודר ועובד אין לי קשה אמאי לא מוקי לה בשבועה בספ׳ תורה ותהוי ככ״ע דניח' ליה לאוקומ׳ כנדר, דנודר ועובד קתני, ורב הונא מתרץ לה משום דסביר' ליה דצריך לפרוט הנדר וליכא למיחש למידי. יצח״ק בר׳ אברה"ם ת׳נ׳ב'ה'. בפ' אילו מותרין בנדרים תניא הנודר בתורה לא אמ׳ כלום פי׳ דדעתיה, אגוילי במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה צריכי' למימ׳ אמר רב נחמן (בר') לא קשיא הא דמחתא אורייתא על ארעא והא דנקיט לה בידיה, נקיט לה בידיה כיון דאחשב' עליה אדבר קדושה נתכוון ודעתיה על הזכרות שבה, מחתא על ארעא דכיון שלא לקחה בידו ולא אחשבה עליה איכא למימ׳ דעתיה אגוילי שספר תורה כתוב עליה הילכך בעינן שיאמ׳ בה ובמה שכתו׳ בה, דכיון דאמר בה משמ׳ אגוילי על כרחי׳ דעתי׳ אגופא דמצות והזכרות. ואיב׳ אימ׳ רישא דמחתא' אארעא, רישא דאמ׳ דבמה שכתו׳ בה מהני אפי׳ מחתא אארעא, וסיפא דנקיט לה בידיה ולא אמ׳ אלא בה גרידא ולא אמ׳ תרוייהו, ורישא דריש׳ דאמ׳ בה לא אמ׳ כלום דמחתא אארעא כך היא סוגיית רבי׳ אליעז״ר ממ״ץ זצ״ל, הילכך לתרויי׳ לישני היכא דאמ׳ בה ומחתא על ארעא לא אמר כלום וצריך שאלה לחכם מדרבנן שלא יקילו בנדרים ואם תלמיד חכ' הוא אינו צריך כדר׳ יוחנן, והיכא דמחתא (על) אארעא ואמ׳ במה שכתוב בה ולא אמ׳ בה ובמה שכתוב ללישנא קמא לא אמ׳ כלום ואם עם הארץ הוא צריך שאלה לחכם ותלמי׳ חכם אינו צריך וללשו׳ שיני דבריו קיימי׳ ואפי׳ ת״ח צריך שאלה, מיהו לכתחילה אין מתירין לו ובדיעבד אם התירוהו מותר. מעשה באחד שהתנה תנאים עם חבירו לעשות כך וכך ופתחו לפניו חמשה חומשי תורה ונשבע ואמ׳ כן יעזור לי דיאו והתורה הזאת שאקיים אילו התנאים, ושאלו לרבי׳ יצח״ק בר׳ אברה״ם זצ״ל והשיב נראה בעיני דדין נשבע בספר תורה אין כאן כיון דמח(ח)תא אארעא ולא נקיט לה בידיה לכולהו לישני בפ״ב דנדרים הנודר בתורה לא אמ׳ כלום דדעתיה אגוילי וכ״ש לחד לישנא דמוקי רישא דהתם דאפי׳ נקט לה בידיה בעינן לומ׳ במה שכתוב בה, ואע״פ שבתחילת דבריו אמ׳ אדם זה כן יעזור לי הש׳, מ״מ מה שהוסיף אחרי כן לומ׳ והתורה הזאת ללאו [א]אזכרות דידה קא מישתבע אלא אגוילי ושבועה בשם יש כאן אבל שבועה בספר תורה במה שכתו׳ בה אין כאן. ואע״פ שלא אמ׳ הש׳ אפי׳ בכינוי ובלשון הקודש שבועה היא כיון שאמ׳ בלשון לעז דהא אפי׳ מרי כולא חשיב שבועה אע״פ שאינו שם כלל בשום לשון כדאיתא בפ״ד נדרים גבי רב כהנ׳ דאמ׳ מרי כולא לא טעימנא ליה, והיינו טעמא דלכל הפחות לא גרע מיד דאפי׳ שבותא שבוק׳ מועיל וכ״ש שבועה שמועיל מטעם יד וה״ה מרי כולא וה״ה בלשון לעז דיאו וכיון ששבועה ונדר מועילין בלשון לעז מועיל גם עתה דהא אפי׳ פרש׳ סוטה דשבוע׳ בכל לשון נאמרה חוץ מן הש׳ שצריך לומ׳ בלשון הקודש על כרחי׳ דהא בעינן שם המיוחד לכ״ע כדמוכח ס״פ שבוע׳ העדות ואי אפשר להזכירו אלא בלשו׳ הקדש וכ״ש נדר ושאר שבוע׳ שמועילין בלשון לעז וחסרון השם שאין מזכיר בשבועתו אין מגרע שבועתו בכך דמ״מ שבועה היא מטעם יד וכ״ש אם מזכיר ה׳ עמה בלשון לעז ואפי׳ לא הזכיר בתחילת דבריו לשו׳ שבועה שמועיל מטעם יד, יצח״ק בר׳ אברה״ם ת׳נ׳ב׳ה.
שבוע׳ הדינין שהדיינין משביעין על ידי הודאת מקצת הטענה |שלמדנוה מאשר יאמר כי הוא זה וכת׳ עלה ונקרב בעל הבי׳ אם לא שלח ידו דהיינו שבוע׳ הטענה שהשבועה באה על ידה לא תהא פחותה משתי כסף וההודאה שמחייבתו לישבע לא תהא פחותה מפרוט׳. אמ׳ רב יהודה ומשביעי׳ אותו בשבועה האמורה בתורה דכת׳ ואשביעך בי״י אלהי השמים א״ל רבינא לרב אשי כמאן כרבי חנינא בר אידי דאמ׳ בעינן שם המיוחד אפי' תימ׳ רבנן ובכינוי והא דאמר רב יהודה כשבוע׳ האמורה בתורה לאתפוסי חפצא בידיה קאמ׳ או ספר או תפילין כאברהם דאתפסיה [לאליעזר] ברית מילה ואשבע׳ בי״י אלהי השמים כדרבא, דאמ׳ רבא האי דיינא דאשבעיה בי״י אלהי (השמים) ישר׳ ולא התפיסו חפץ נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר ואע״ג דלא תנן לה במשנה שמעתת׳ דרב יהודה היא והרי היא כדבר משנה כדאמ׳ בסנהדר׳ דטועה בדבר אמוראים חוזר ולא אמ׳ מה שעשה עשוי וישלם מביתו. אמ׳ רב פפא האי דיינא דאשבע בתפילי׳ נעשה כמי שטעה בדבר משנ׳ וחוזר והילכתא כוותי׳ דרבא דהא לא נקיט מידעם בידיה ולית הלכת׳ כוותיה דרב פפא דהא נקיט חפצא בידיה. שבועה מעומד ותלמיד חכם נשבע מיושב, שבועה בספר תורה, ואע"ג דאוקימנ׳ דלא כרב פפא לכתחילה מיהא ספר תורה בעינן, ותלמיד חכם לכתחיל׳ בתפילין פירש״י זצ״ל ובדורותינו ביטלו הראשוני׳ שבועה דאוריית׳ לפי שעונשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה והא אמ׳ לעיל פ׳ שבוע׳ העדו' ארור בו שבועה עכ״ל. ואנו רגילים לומ׳ על דעת המקום ועל דעת ב״ד אנו מחרימין על פלוני על דבר כך וכך שכך הוא כמו שטוען וכו׳ ודווקא בעשרה כמו שפירש״י זצ״ל דאי בפחו׳ מעשרה אין החרם חל ואין כאן שבועה כמו שפי׳ ר״ת זצ״ל מההיא דפרקי׳ דר׳ אליעזר פל״ח, אמרו נחרים בינינו שאין אחד ממנו מגיד הדבר ליעקב אבינו אמר לה׳ יהודה ראובן אינו כאן ואין החרם מתקיים בתשעה מה עשו התפללו למקום ב״ה שיסכים עמהם והחרימו וכו׳ מגיד דבריו ליעקב וזה הדבר לא הגיד, מכאן לחרם בעשרה. והשתא אפי׳ בכופר הכל צריך לקבל החרם כרב נחמן דאמ׳ לקמ׳ בפירקין ומשביעין אותו שבוע׳ היסת. ואנו רגילים לומר על דעת המקום ב״ה. ועל דעת ב״ד כדאמ׳ בשמעתין וכשמשביעי׳ אותו אומ׳ לו׳ הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת ב״ד וכן מצינו כשהשביע משה את ישר׳ אמ׳ להן הוו יודעין שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום ב״ה כדמפ׳ טעמ׳ לעיל ס״פ שלישי שאומ׳ על דעת ב״ד שלא יערים בפרעון כי קניא דרבא כההיא דפ׳ ארבע׳ נדרים דההוא גברא דהוה מסיק זוזי בחבריה אתא לקמי׳ דרבא א״ל ללוה זיל פרע לי(ה) א״ל פרעתי׳ א״ל [רבא] א״כ זיל אישתבע ליה דפרעתיה אזל ואייתי קניא ויהב הנהו זוזי בגויה מיסתמיך ואתי עלה בי מדרש׳ א״ל למלוה נקוט האי קניא בידך נסב ספר תורה ואישתבע דפרע(ת)יה כל מה דהוה ליה בידיה ההוא מלוה רגז ותבריה לההוא קניא ואישתפוך הנהו זוזי ואישתכח דבקושטא אישתבע, ועל דעת המקום ב״ה אומ׳ כדמפר׳ לעיל, כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתיה כלל, ומפר׳ רש״י זצ״ל כי היכי דתיהוי שבועתם על דעת אחרי׳ ולא יוכלו הם להתירם דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה, ורבי׳ ברו״ך (מארץ) בר׳ שמואל זצ״ל מארץ יוון כתב כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו כי לא יסכים עמהם הקב׳׳ה, הא למדת דחרם שניתן על דעת המקום ב״ה ועל דעת הקהל או על דעת המקום ב״ה ועל דעת ב״ד אותו החרם אין לו התרה אם לא בהסכמת המקום ב״ה ובהסכמת הקהל. הילכך אותם בני אדם שמקבלי' חרם בבית הכנסת בעבור המס ומתקבצים עשרה והולכין בביתם בחשאי ומתירין צללו במים אדירים והעלו בידם חרס ונשארים בעונש החרם ובגזילת הרבים, וכן אותם בני אדם שמבטלין בלבם החרם כשהשליח ציבור נותן החרם עבור המס או עבור העדות וכל כיוצא בו וכששומעין שנותנין החרם מבטלי׳ אותו בלבם שלא יחול עליהם החרם אין בהם תועלת דכיון שהשליח ציבור אומ׳ על דעת המקום ב״ה ועל דעת הקהל אותו החרם אין לו התרה והחרם ניתן כדין ושלא כדין אין בידם להתיר ואין הקב״ה מסכים עמהם דתנן בפ׳ ארבע׳ נדרים נודרין להרגין פי׳ הורגי בני אדם על עיסקי ממון, ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה אע״פ שאינה תרומה, שהן של בית המלך אע״פ שאינן של בית המלך ופרכי' בגמ' למוכסין והאמ' שמואל דינא דמלכותא דינא פי׳ וכיון דדינא הוא היכי משתבע בשיקרא להפקיע ממונו אמר רב חיננא אמ׳ רב כהנא אמ' שמואל במוכס שאין לו קצבה, דבי ר׳ ינאי אמרי במוכס העומד מאליו דלאו דינא הוא אלא גזילה ולהכי התירו לו כדטפר' והולך היכי נדר אמ׳ רב עמרם אמ' רב באומ' יאסרו פירות עולם עליו אם אינם של בית המלך ואומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם דאע״ג דסבירא לן דברי' שבלב אינם דברים (איני) לגבי אנסין שאני, דווקא התם משום דגזלני נינהו, אבל חרם של מס ועדות שכדין ניתן אין יכולין לבטלו בלבם. ותו דאפילו התם מה שאומ' בלבו היום בזו אינו סותר השבועה אלא מה שלא אמ׳ בפיו זה מסיים בלב ומתענה אותו היום אבל הכא דסותר החרם לגמרי ואומ׳ בלבו אל יחול החרם כלל לאו כל כמיניה ולא הותר החרם בכך. מיהו אותם בני אדם שמושל העיר משביע אותם שלא יצאו חוץ לעירו וגם שלא יבריחו כלום מעירו מותר להערים להם ויחשבו בלבם היום כלומ' שלא יצאו היום מעירו ושלא יבריחו היום כלום מעירו, כי גם בזה אינו פותר כי השבועה חלה עליו כל אותו היום. תנן בנדרי' בפ׳ ארבעה נדרים גבי נודרי׳ לחרמין ב״ש |אומ'] בכל נודרין חוץ מבשבועה וב״ה אומ׳ אף בשבועה ואוקמ' רב אשי בגמ' דהכי קתני ב״ש אומ׳ אין שאלה בשבועה וב״ה אומ' יש שאלה בשבועה ותנן כפרק ואילו מותרין שבועה, שלא אוכל שבועה שלא אוכל אינו חייב אלא אחת, ואמ' רבא אם נשאל על הראשונה שנייה, חלה עליה דהיינו כב"ה, וש״מ דהכי קיימא לן דיש שאלה בשבועה דכל ב״ש וב״ה הלכה כב״ה. והיכא שאמ' נשבע אני בהקב״ה, נר' בעיני שאין בה שאלה ואין לו התרה, ולכאורה מסתייעא מההי' דלעיל בפירק' דקאמ' על דעת המקום ב״ה, כי היכי דלא תיהוי ליה הפרה ואעפ״י שפירש״י זצ״ל משום דהוי נודר על דעת רבים לכאורה לא משמ' הכי אלא משום דשבועה חמורה היא וההיא דארבע׳ נדרים דאמר רב אסי אין נזקקין לאלהי ישר׳ חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כי[סי] ושהיכתה את בני ואמ׳ רבא אמ׳ רב נחמן הלכה נזקקי' לאלהי ישראל, ההיא לאו ראיה היא לנשבע בהקב״ה דהתם מיירי באומ' דבר זה עלי כקרבן לאלהי ישרא׳ אם אעשה דבר זה או אם לא אעשה דבר זה דהואיל שהחציף עצמו כל כך [להזכיר] שם שמים דהוה ליה למימר כקרבן ודיו קסבר רב אסי דאין לו התרה ועלה פסיק רבא אמ' רב נחמן דנזקקין לאלהי ישראל בכי האי גוונא שלא נשבע באלהי ישר' אבל היכ' שנשבע באלהי ישר׳ מודה רבא אמ׳ רב נחמן דאין נזקקי׳ לו ואין לו התרה. מיהו רבי׳ אליעז״ר ממי״ץ זצ״ל פירש אין נזקקי' לאדם שנדר או שנשבע באלהי ישרא'. לפי פירושו פסיק רבא אמ׳ רב נחמן דנזקקין אף למי שנשבע באלהי ישרא' דאי דווק' בנדר פסיק שאמ' ככר זה, עלי כקרבן אלהי ישר' אבל אם נשבע באלהי ישר' אין נזקקין לו הוה ליה לפרושי דהא אתא לאפוקי מדרב אשי ורב אסי בתרוייהו מיירי, ולדברי הגאונים דפסקי דאפי' נשבע בעשרת הדברות ובספר(ת) התורה אין לו התר' לעולם כ״ש מי שנשבע באלהי ישר' שאין לו התרה לעולם שכך כתו' בערוך בערך שבע בתשובת רב שר שלום משמ' דרב יהודאי הנשבע בעשרת הדברות אין לו התרה לעולם. ועל זה השיב רבי יצח"ק ב"ר אברה״ם זצ״ל דאם התירוהו בדיעבד מותר. וראיה לדבר דאמ' בפסיקתא פרש' דברי ירמיהו בשעה שבא נבוכדנצנר להגלות אותו גלות הראשונה של יכניה מלך יהודה חזרו רחמיו של נבוכד נצר עליהם ענה ואמ' להם יש לכם מזרעו של יכניה ואמליכנו עליכם ושם היה מתניה בן יאשיהו אמ' לו זה מזרעו של יכניהו ענה נבוכד נצר ואמר לו מה שמך אמ׳ לו מתניה אמ׳ לו מעתה יהיה צדקיה חשב מתניה בלבו ואמ׳ הרי מוצא שמי צדקיהו שיעמדו ממני צדיקים ולא היה יודע שבימיו הקב״ה מצדיק את הדין על בית המקדש שישרף באש. המליכו נבוכד נצר על ירושלי' ואמ' לו השבע לי שלא תמרוד עלי אמ׳ לו צדקיהו הריני נשבע בנשמתי אמ׳ לו נבוכד נצר איני משביעך אלא בתורה שניתנה על הר סיני, מה עשה נבוכד נצר הביא ספר תורה והניחה אצל ברכיו של צדקיהו והשביעו שאינו מורד עליו לא הספיק נבוכד נצר לילך אל ארצו עד שמרד עליו עכ"ל הפסיקתא. ולכאורה היה נראה דהיינו הא דכת׳ בדברי הימים וגם במלך נבוכד נצר מרד אשר השביעו באלהים ובפ"ר אליעזר פותחין מפרש מאי מרידותא ומייתי עובדא דארנבת חיה וא"כ בשבועת ספר תורה נמי יש לו הפרה דהא איתשיל עלה צדקיהו דאי לא מהני למאי הילכת׳ איתשיל עלה וסנהדרי׳ נמי דשרו ליה מאי אהנו אלא ודאי בדיעבד מישרי שרי אלא דקפיד קרא דאין מתירין לו אלא בפניו כדאית' התם. וטעמ׳ מפני הבושה או מפני החשד כדאית' בירושלמ׳ דהשותפין ולא כפי' ר"ת זצ"ל. שמפרש דבדבר שעשה לו טובה כדי שישבע לו או ידור לו מיירי כי ההי' דמדין שנתן לו יתדו כהן מדין [בתו] לטשה ומעשה ארנבת שאם לא כן היה הורגו ואין מתירין לו אלא בפניו היינו מדעתו לפיר', כי אין אנו צריכין לפי׳ זה, כי כל ההלכות מתישבות לפתרון הירושלמ׳ ואין לי להאריך. ואתה חכם חקור דבר ותמצא, ומיהו לפירושי שאני רגיל לפרש כשתי שבועות היו אחת בשעת הממלכה ממש, שהשביעו שלא ימרוד בו והיינו ההיא דפסיקת', ולישנא דקרא דיחזקאל משמ' הכי דכת'׳ ויקח מזרע המלוכה ויכרות אתו ברית ויבא אותו באלה, משמ׳ שעל מה שהמליכו הוצרך להשביעו שלא ימרוד בו, ועוד דההיא דנדרים גופיה מוכיח הכי דמייתי קרא דדברי הימים וגם במלך נבוכד נצר מרד וגו' וקאמ' מאי טרדותיה ומייתי עובדא דארנבת חיה ומאי קבעי מאי מרדותיה הא קרא ביחזקאל בהדי׳ מפרש ליה דכת׳ וימרד בו לשלוח מלאכיו מצרים לתת לו סוסים ועם רב היצלח הימלט העושה אלה, אלא ודאי ההיא שבוע׳ דיחזקאל דכתי׳ ויכרות אתו ברית ויבא אותו באלה היינו מרד של מלוכה, דהיא היתה בשעת המלוכה, ממש, וההי׳ דדה״י היתה לו על מעשה ארנבת. ויש לי לדון דמהאי טעמא ידע תלמודא דלאו היינו דיחזקאל מדלא כת׳ בה ברית כדכת' ביחזקאל, כי על מרד של מלכות ראוי לכתוב לשון ברית והוה ליה למיכתב גם במלך נבוכד נצר מרד אשר כרת אתו ברית, ולכך פירשו על מרד של גילוי ארנבת, והא דאמ׳ פ׳ ר׳ אליעזר אין אלה אלא שבועה וכן הוא אומ׳ ויבא אותו בברית וכת' וגם במלך נבוכד נצר מרד אשר השביעו באלהים וס"פ שבועת העדות נמי איחא, ומשמ׳ דויבא אותו באלה דכת׳ ביחזקאל היינו שבועה דד״ה הכי מפרשי׳ לה ולא קשי' מידי לפירשי ויכרות אותו ברית על המלוכה ואין ברית אלא שבועה ויבא אותו באלה על מעשה ארנבת והיא היתה נמי שבועה, כדמוכ׳ קרא דד״ה ושתי שבועות של שתי מעשים היו אע״ג דכתיבי בחד קרא והא דכת' ביחזקאל ובזה אלה להפר ברית נר׳ בעיניי דה״ק ובזה אלה שגילה, על מעש׳ ארנבת כדי להבזותו בעיני המלכי' להפר ברית אשר כרת אתו על המלוכה, ולפי פירושי זה ודאי אין לי ראיה שתהא לשבועת ספר התורה התרה, דההי׳ שבוע' דנדרים דאיתשיל עלה היינו מעשה דארנבת לא חזינן דהשביעו בספר תורה. ומזה אין לי ראיה שיש לה התרה דמסתמ׳ צדקיה שהיה צדיק גמור לא היה עובר על שבועתו וכמו שנשאל על שבועה של מעש' ארנבת נשאל על שבועה שבשע׳ הממלכה ואתרוייהו קפיד קרא משו׳ דאין מתירין לו לאדם אלא בפניו כי יש לדחות ששבועה שבשעת הממלכה לא הית' צריכ' היתר, דנודרין להרגין ולחרמין ואפי' בשבועה נמי שרי לב״ה ואפי׳ ב״ש לא אסרי אלא לכתחילה ומדרבנ' ואיפשר דכשנשבע ביטלה בלבו ובתלמיד חכם אפי׳ שאלה אין צריך כדמוכח בההי׳ דנדר בחרם דפ״ב דנדרים דתנן אין נשאלין עליהן ומוקי לה בגמ׳ בתלמ' חכם ומ״מ קפיד עליה קרא משו׳ קדושת השם ואע״ג דלא חיילא שבועה עליה, כי ההיא דהשולח גבי גבעונ׳ כיון דאמ' מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילא שבועה עלייהו כלל והאי דלא קטלינהו משום קדוש׳ השם, וכי ההיא דאין מעמידין גבי רבי יוחנ' דאישתבע לההיא מטרוניתא לאלהי ישר׳ לא מגלינא ולמחר דרש בפירקא משו׳ דבעי למימ׳ הא לעמיה מגלינא ומקש׳ הת׳ והא איכא חילול השם, ואע״ג דהת׳ משני דגלי לה מעיקרא וליכ' חילול השם, דילמ' צדקיה לא גלי ליה מעיקרא, ואפי' אם תמצא לומ' דגלי ליה מעיקרא קודם שמרד בו דבטלה בלבו לשבועתיה, מ״מ איכא חילול השם דשמא לא היה מאמינו כיון שמתוך דבורו אין במשמעותו שום ביטול מה שאין בשבועה דר' יוחנן, דההיא מטרוניתא היתה יודעת דלאלהי ישר׳ הוא דאמ׳ אלא שלא היתה מרגשת, אי נמי אפי' ליכא חילול השם מ״מ קדושת ה׳ שייכא ביה כיון שהמליכו והוא היה מורד בו, כמו שפי׳ רבי׳ יצחק בההיא דגבעונים, והאי דלא קטלינהו משום קדושת השם אבל משום חילול השם לא שבקינהו דחילול השם ליכא דידעי דשבועה בטעות היתה וחילול השם וקידוש השם תרתי מילי נינהו כדמוכח בהערל מ״מ במעשה ארנבת הוצרך לישאל כי לשם ודאי ראוי לישבע ולבטל בלבו דלא דמי לשאר שבועת אונס שנשבע כדי להציל ממונו או שבועה ראשונה של צדקיהו שהיתה כדי להעבירו דכיון שעושה לו שלא כדין יכול לישבע ולבטל בלבו אבל שבוע׳ ארנבת מה גזל לו משלו ובמה הנהיג עמו שלא כדין, אדרב' לא היה לו לזלזולי במלכותא כיון שמן השמים המליכוהו והשבועה, היתה כדת דלמה היה לו לגלות כיון שלא היה מפסיד בדבר ובשאר שבועו׳ דצריכי שאלה אז אין מתירין אלא בפניו אע׳״פ שכל זה יש לי לומר מ״מ נר׳ לי דבדיעבד יש לה היתר. לכאורה, שתי השבועות כיון דכתיבי אהדדי בעניין אחד היו ובספר התורה דאדרב׳ טפי טפרש שבועת השם בקרא דד״ה דהיינו מעש׳ ארנבת מקרא דיחזקאל דלא כת׳ ביה אלא ויכרות אתו ברית ועוד דפ׳ בתר׳ דמכות לא מיתוקמא ליה למ״ד ביטלו ולא ביטלו ההיא דמחזיר גרושתו ואינו לוקה אלא באדרה על דעת רבים דבכי האי גוונא משכח׳ לה בטל עשה שבה לוקה ואמאי אוקמה הכי לוקמה כגון שנשבע בספ! תורה ותהוי ככ״ע, דההיא דאמימר לא הויא ככ״ע דהא רב הונא לית ליה הכי בהשולח דקאמ' דנישאת אין מדירין אותה ואם אית׳ ידיריה על דעת רבים אלא ודאי (אית) לית ליה דאמימר ואע״ג דאיפשר דלית הילכתא כרב הונא לגבי אמימר דהוי בתרא מ״מ כיון דמיתרצא ליה אליב׳ דכ"ע הכי הויה ליה לתרוצי, אבל מההיא דבכורות בנודר ועובד אין לי קשה אמאי לא מוקי לה בשבועה בספ׳ תורה ותהוי ככ״ע דניח' ליה לאוקומ׳ כנדר, דנודר ועובד קתני, ורב הונא מתרץ לה משום דסביר' ליה דצריך לפרוט הנדר וליכא למיחש למידי. יצח״ק בר׳ אברה"ם ת׳נ׳ב'ה'. בפ' אילו מותרין בנדרים תניא הנודר בתורה לא אמ׳ כלום פי׳ דדעתיה, אגוילי במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה צריכי' למימ׳ אמר רב נחמן (בר') לא קשיא הא דמחתא אורייתא על ארעא והא דנקיט לה בידיה, נקיט לה בידיה כיון דאחשב' עליה אדבר קדושה נתכוון ודעתיה על הזכרות שבה, מחתא על ארעא דכיון שלא לקחה בידו ולא אחשבה עליה איכא למימ׳ דעתיה אגוילי שספר תורה כתוב עליה הילכך בעינן שיאמ׳ בה ובמה שכתו׳ בה, דכיון דאמר בה משמ׳ אגוילי על כרחי׳ דעתי׳ אגופא דמצות והזכרות. ואיב׳ אימ׳ רישא דמחתא' אארעא, רישא דאמ׳ דבמה שכתו׳ בה מהני אפי׳ מחתא אארעא, וסיפא דנקיט לה בידיה ולא אמ׳ אלא בה גרידא ולא אמ׳ תרוייהו, ורישא דריש׳ דאמ׳ בה לא אמ׳ כלום דמחתא אארעא כך היא סוגיית רבי׳ אליעז״ר ממ״ץ זצ״ל, הילכך לתרויי׳ לישני היכא דאמ׳ בה ומחתא על ארעא לא אמר כלום וצריך שאלה לחכם מדרבנן שלא יקילו בנדרים ואם תלמיד חכ' הוא אינו צריך כדר׳ יוחנן, והיכא דמחתא (על) אארעא ואמ׳ במה שכתוב בה ולא אמ׳ בה ובמה שכתוב ללישנא קמא לא אמ׳ כלום ואם עם הארץ הוא צריך שאלה לחכם ותלמי׳ חכם אינו צריך וללשו׳ שיני דבריו קיימי׳ ואפי׳ ת״ח צריך שאלה, מיהו לכתחילה אין מתירין לו ובדיעבד אם התירוהו מותר. מעשה באחד שהתנה תנאים עם חבירו לעשות כך וכך ופתחו לפניו חמשה חומשי תורה ונשבע ואמ׳ כן יעזור לי דיאו והתורה הזאת שאקיים אילו התנאים, ושאלו לרבי׳ יצח״ק בר׳ אברה״ם זצ״ל והשיב נראה בעיני דדין נשבע בספר תורה אין כאן כיון דמח(ח)תא אארעא ולא נקיט לה בידיה לכולהו לישני בפ״ב דנדרים הנודר בתורה לא אמ׳ כלום דדעתיה אגוילי וכ״ש לחד לישנא דמוקי רישא דהתם דאפי׳ נקט לה בידיה בעינן לומ׳ במה שכתוב בה, ואע״פ שבתחילת דבריו אמ׳ אדם זה כן יעזור לי הש׳, מ״מ מה שהוסיף אחרי כן לומ׳ והתורה הזאת ללאו [א]אזכרות דידה קא מישתבע אלא אגוילי ושבועה בשם יש כאן אבל שבועה בספר תורה במה שכתו׳ בה אין כאן. ואע״פ שלא אמ׳ הש׳ אפי׳ בכינוי ובלשון הקודש שבועה היא כיון שאמ׳ בלשון לעז דהא אפי׳ מרי כולא חשיב שבועה אע״פ שאינו שם כלל בשום לשון כדאיתא בפ״ד נדרים גבי רב כהנ׳ דאמ׳ מרי כולא לא טעימנא ליה, והיינו טעמא דלכל הפחות לא גרע מיד דאפי׳ שבותא שבוק׳ מועיל וכ״ש שבועה שמועיל מטעם יד וה״ה מרי כולא וה״ה בלשון לעז דיאו וכיון ששבועה ונדר מועילין בלשון לעז מועיל גם עתה דהא אפי׳ פרש׳ סוטה דשבוע׳ בכל לשון נאמרה חוץ מן הש׳ שצריך לומ׳ בלשון הקודש על כרחי׳ דהא בעינן שם המיוחד לכ״ע כדמוכח ס״פ שבוע׳ העדות ואי אפשר להזכירו אלא בלשו׳ הקדש וכ״ש נדר ושאר שבוע׳ שמועילין בלשון לעז וחסרון השם שאין מזכיר בשבועתו אין מגרע שבועתו בכך דמ״מ שבועה היא מטעם יד וכ״ש אם מזכיר ה׳ עמה בלשון לעז ואפי׳ לא הזכיר בתחילת דבריו לשו׳ שבועה שמועיל מטעם יד, יצח״ק בר׳ אברה״ם ת׳נ׳ב׳ה.