הלכה על ירמיהו 52:16

אכן באמת מה שהבין במאמר הש"ס ועולה אחת לשבעים שנה שאינו נמצא כלל, רק אז באותה העת שעולה, ואח"כ אינו בנמצא עוד כלל הוא דבר מתמיה, שהרי אמרינן במס' שבת (כו.) ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכורמים וליוגבים (ירמיה נב) כורמים תנא רב יוסף אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא, יוגבים אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה. ופירש"י ז"ל, וליוגבים לשון יקבים שעוצרים ופוצעין את החלזון להוציא דמו כדאמרן בפרק כלל גדול (עה.) והניחם נבוזראדן ללבושי המלך יעו"ש. ואי כפי הבנתו ז"ל שהחלזון עצמו אינו מצוי אלא אותה העת שהוא עולה מן הים אחת לשבעים שנה ואח"כ אינו בנמצא עוד כלל, א"כ יפלא וכי השאיר אותם לדבר שהוא אחת לשבעים שנה, וגם לשון ציידי חלזון משמע שהיו תמיד ציידי החלזון. אלא נראה ברור שגם החלזון עצמו נמצא תמיד ויכולין לצוד אותו, והא דקאמר שעולה אחת לשבעים שנה, היינו שאחת לשבעים שנה עולה ומתרבה, אבל אחר כך הגם שנמצא גם כן אבל אינו מצוי כל כך, ואם כן תמיהת רבי יוסי מי מצוי צריך ביאור, דהגם שאינו מצוי כל כך לכל אדם ליטלו בנקל אבל מכל מקום מצוי הוא להציידים האומנים ובקיאים במלאכת הצידה לצוד אותו:

והנה כבר במאמרנו הקטן "שפוני טמוני חול" שקלנו וטרינו בדבריו, ותמיהני במה דאסברה לה מיסבר בתמיהת רבי יוסי ומי מצוי, הרי אינו עולה אלא אחת לשבעים שנה, ואז היו פוצעין אותו ומוציאין את דמו ומצניעין על כל השבעים שנה עד שיעלה שנית, דמשמע מדבריו שבתוך השבעים שנה לא היה החלזון נמצא כלל, והקשיתי על זה מש"ס מפורש במס' שבת (כו.) ומדלת הארץ השאיר נבוזרדאן רב טבחים לכורמים וליוגבים (ירמיהו נ״ב:ט״ז) יוגבים אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה, ולפי הבנתו יפלא, וכי השאיר אותם לדבר שהוא אחת לשבעים שנה, וגם לשון ציידי חלזון משמע שהיו תמיד ציידי חלזון על זה השיבנו אחד מן החברים יצ"ו, שיש לומר דהא דעולה אחת לשבעים שנה הוא אחר החורבן, כמו כל הדברים דחשיב הש"ס שנתמעט מציאותם משחרב הבית, והאי קרא דמדלת הארץ הוא בשעת חורבן בית ראשון קודם בית שני, ואז היה עוד התכלת במציאות ומצוי לצודו תמיד. אכן זה אינו, והאמת יורה דרכו, דהך ברייתא דקתני ועולה אחת לשבעים שנה סתמא מיתניא באין הבדל בפני הבית או שלא בפני הבית, וכן מבואר מדברי הספרי דבי רב גופיה, דהא טעמא קא יהיב למילתיה שהוא לרמוז שזה התכלת אינו אלא מהנוקבא שהיא בת שבע כנודע, וזה הרמז שייך תמיד. ובאמת לענין עיקר פירושו בתמיהת רבי יוסי מי מצוי מתפרש שפיר פירושו ז"ל, גם לפי מה שהסברנו דעולה אחת לשבעים שנה, שאז פרה ורבה ומתרבה ואז מצוי הרבה, אכן גם אחר כך, אף שאינו מצוי כל כך, מ"מ אפשר שיהיה ניצוד באקראי, ממה שנשאר בים על כל השבעים שנה מאותו עת שעלה להרים ונתרבה, וזה הזקן שאמר שעיקר פרנסתו הוא מחלזונות, תמה רבי יוסי ואמר ומי מצוי כל כך הרבה שיהיה יכול להתפרנס ממנו, ואולי זה ג"כ כוונת הספרי דבי רב, מיהו עיקר פירושו ז"ל אזיל כפי גירסת הפסיקתא זוטרתא בהספרי, ופירושנו במאמרנו (שם) אזיל כפי גירסא שלפנינו עיקר, זולת זה אין דבר חוצץ בינינו, שגם ממוצא דבריו ז"ל נשמע כמו שבארנו, שלא היה כאן שום גניזה בתכלת של ציצית, והוא מצוי במציאות, ורק המובחר הוא גנוז ויעלה ביום ביאת משיח בבי"א, כדאיתא בספר הקנה הקדוש שעל המצות יעו"ש, והיה גניזתו תמיד, וככל דברים המצויים גם עכשיו ואיתמר עליהם שהמובחר שבמין שמור לעתיד לבא.