הלכה על משלי 10:22

 בבית האבל פריס גדול ויהיב אומצא דהמוציא לאבל משום (איכה א, יז) פרשה ציון בידיה ואין מנחם לה, (ברכות מו ב) ומברך הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שליט בעולמו לעשות בו כרצונו והכל שלו אנחנו עמו ועבדיו ובכל אנו חייבין להודות לו ולברכו, ולוקח במשפט לא נימא דאיתותב רבי אמי דאמר אין מיתה בלא חטא. ובשבת פריס כי דרכיה ומברך כי דרכיה (ירושלמי מו"ק פ"ג) דכתיב (משלי י, כב) ברכת ה' היא תעשיר זו שבת דכתיב (בראשית ב, ג) ויברך אלהים, ולא יוסיף עצב עמה זו אבילות שנאמר (שמואל ב, יט, ג) נעצב המלך על בנו.

וישם את המנרה באהל מועד נכח השלחן, על ירך המשכן נגבה (שמות מ, כד). נראה לי בסייעתא דשמיא: גופה של מנורה שהוא הנר האמצעי, הוא רומז לשבת; ושלושה נרות מימין ושלושה משמאל: שלושה רומזים ליום רביעי חמישי ושישי, שבהם עושים הכנה לשבת, ושלושה רומזים ליום ראשון ושני ושלישי, שישאר בהם מתוספת הנפש רוח ונשמה של שבת, וכמו שכתבתי בזה בסייעתא דשמיא לעיל ב"תרומה". ונודע שכל השפעת המזון באה מכוח קדושת השבת. לכן בכניסת שבת שהוא התחלת ליל-שבת, אנחנו מקדשין השבת בדגן תירוש ויצהר, כי צריך שולחן שעליו לחם, זה הדגן; וצריך לקדש על היין, זה התירוש; וצריך להדליק הנרות בשמן, זה היצהר. וידוע כי כללות ברכת מזון האדם הם "דגנך תירשך ויצהרך"; ולכן צווה על המנורה הרומזת לשבת, אשר גופה שהוא נר האמצעי הוא כנגד השבת, להשים אותה נגד השולחן הרומז למזון ופרנסה שעליו לחם הפנים, לומר – שפע המזון והפרנסה בא לישראל מכוח קדושת השבת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ר יא, א): "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב) – זו השבת. ולכן כל אדם ישים לבו ועיניו בהלכות שבת אשר רבו מאוד, לשמור אותו ככל הלכותיו, כי חיות ישראל ומזונם תלוי בשמירת שבת בקדושתו; ואשרי האיש אשר עיניו פקוחות תמיד על זאת.

קמא.
וצדקתך שאומרים במנחה בשבת לשם צידוק הדין. מפני כבודו של משה שנפטר באותה שעה בשבת. ת': ונהגו בצרפת שלא לאכול דאמרי' כל האוכל במנחה בשבת הרי זה גוזל את החיים ואת המתים ושלא ללמד. דאמרי' חכם שמת כל בתי מדרשות בטילין. ובני פרוונאצא ונרבונא וספרד אוכלין אחרי תפילת המנחה דאמרי' בשבת בפרק (עקיבא) [כל כתבי]. קערות שאכל בהן ערבית מדיחן שחרית. שחרית מדיחן במנחה ולא היא דסמוך למנחה קא בעי מימר וקודם תפילה. ומיכן מצינו לאוכוחי דסמוך מיהא אכלינן לה ולא בשחרית עם אכילת שנייה. דא"כ חוזר ומדיחן בשחרית מיבעי ליה. ועוד דאמרי' בפסחים ארבעה עשר שחל להיות בשבת (מצילין) [משיירין] מזון שתי סעודות. ואי אכלינן לשלישית בהדי שנייה שלש סעודות מיבעי ליה: צדקתך כהררי אל. כלומ' כגבוה שמים על הארץ כן הגבר צדקתך וחסדך עלינו. אבל משפטך השלך בעמקי מצולה. שלא יזכרו ולא יפקדו. שלא תבא במשפט עמנו. אדם ובחמה. ישר' שנקראו אדם וצאן. שנ' (יחזקאל ד) (ואתנה) [ואתן] צאני צאן מרעיתי אדם אתם. תושיע י"י. ת': והכי א' ר' שלום שר גאון במנחה בשבת מותר להתעסק בתלמוד תורה. ולא עוד אלא שמנהג בבית רבינו בבבל שאחר תפילת המנחה בשבת שונין אבות וקנייני תורה. בין תפילת לתפילת ערבית ישב בדד וידום. ומ"מ (להתעטף) [להתעסק] בתורה טפי עדיף. ומה שאין אנו עוסקין לא מפני שאסור אלא מפני כבודו של משה שנפטר באותה שעה שאמרו חכמים חכם שמת או נשיא כל בתי מדרשות בטילין. ת': מניין שאין אבילות בשבת שנ' (משלי י׳:כ״ב) ברכת י"י היא תעשיר. זו ברכת שבת ולא יוסיף עצב עמה. זו אבילות. כמא דאתמר נעצב המלך על בנו: בברכות ירושלמי: