הלכה על משלי 11:24

גם יש לו לירא מאד פן יקרא עליו העלוב הזה אל ה', וכדכתיב (שם ט"ו ט'): "וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". ויוכל להיות זה סבה, שיתהפך על ידי זה מצבו לגמרי, חס ושלום. וכמו שאמרו חז"ל (תמורה ט"ז.): בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואומר, פרנסני [הינו, החזק את ידי במתנה או בהלואה, שאוכל לפרנס את עצמי, וכעין מה דאיתא ביצה ל"ב:, עין שם]. אם מפרנסו - מוטב; ואם לאו - (משלי כ"ב ב'): "עשיר ורש נפגשו עשה כלם ה'". ^*וכזה איתא גם כן בשמות רבה (פרשה ל"א ג'): אשרי אדם, שהוא עומד בנסיונו, שאין בריה שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותו: העשיר - מנסהו אם ידו פתוחה לעניים, ומנסה לעני, אם יכול לקבל יסורין, ואינו כועס, שנאמר (ישעיה נ"ח ז'): "ועניים מרודים תביא בית". ואם עמד העשיר בנסיונו ועושה צדקות, הרי הוא אוכל ממונו בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא; והקדוש ברוך הוא מצילו מדינו של גיהנם, שנאמר (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה"', ואם עמד העני בנסיונו, ואינו מבעט, הרי הוא נוטל כפלים לעתיד לבוא, שנאמר (תהלים י"ח כ"ח): "כי אתה עם עני תושיע וכו"'. אבל העשיר, שעינו רעה, הולך הוא וממונו מן העולם הזה, ואבד העשר ההוא בענין רע, שעינו רעה כנגד גבאי צדקה. למה שגלגל הוא בעולם. לא מי שהוא עשיר היום - עשיר הוא למחר; ומי שהוא עני היום - עני הוא למחר. אלא לזה מוריד, ולזה מעלה, שנאמר (תהלים ע"ה ח'): "כי אלקים שפט זה ישפיל וזה ירים". וכעין זה איתא גם כן במדרש משלי פרשה י"א על הפסוק (משלי י"א כ"ד): "וחשך מישר אך למחסור": אמר ר' שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן: אם ראית אדם, שהוא מונע עצמו מן החסד, הוי דע שהוא מתחסר, שנאמר: "וחשך מישר אך למחסור". מי שעשאו עשיר לזה, עושה אותו עני; עני לזה - עושה אותו עשיר. וכן משמע מדברי חז"ל בכמה מקומות, שעל ידי עון של מניעת צדקה וחסד לישראל, גורם שלבסוף כלין ממונו ביד זרים, עד שנשאר בערם ובחסר כל. וכדאיתא בתנא דבי אליהו זוטא (פרק ט"ז) על הפסוק (דברים כ"ח מ"ז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל; ועבדת את איביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירם ובחסר כל וגו'". "ברעב" כיצד? בזמן שאדם עני מבקש מן העשיר טפה של שכר לשתות או טפה של חמץ, ואין העשיר מוציאו אל העני ונותן לו, אז העכו"ם באים אחר כך עליו, ומבקשים ממנו יין המשבח שבמדינות. "בעירם ובחסר כל" כיצד? בזמן שאדם עני בקש מן העשיר חלוק של פשתן או של צמר ללבש, ואין העשיר מוציאו אל העני ונותן לו, אז העכו"ם באים אחר כך עליו ומבקשים ממנו השיראים המפלאים. וכן גם כן בענין הזה של חסד: תחת שאינו רוצה לעבד את ה' בשמחה ולעשות חסד לישראל כפי יכלתו, שבזה היה מקים מצות עשה דאוריתא של (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף תלוה", שנצטוינו בזה, וגם היה ממונו בא אליו לבסוף בחזרה בא ממונו כפלי כפלים מזה לחלוטין לידי זרים, ואין לאל ידו להוציא אותם מידם. ואפילו אם עושה קצת צדקה וחסד בממונו, אך שאינו עושה לפי ערכו, גם כן עלול להיות ממונו כלה על ידי זה. וכל כך יורד כח המארה על הממון של האיש, שאינו רוצה לעשות צדקה וחסד כערכו, עד שאם יתערב בם ממון אחרים - הם כלים גם כן מחמת זה. [כן איתא בכתבות ס"ו: וס"ז. לענין ממון של בת נקדימון בן גוריון, שכלה עבור זה, עין שם בגמרא].

ב. גם עצם הצדקה נתמעט על ידי זה הרבה מהעיר. כי כשהעני הולך בעצמו, פעם יתן לו בעל הבית מצד המצוה, ופעם מצד החמלה, יתר מכפי השעור. פעם יתן לו אכל, ופעם מעות, ופעם בגד ישן; פעם יתן לו בעל הבית בעצמו, ופעם אשתו או בני ביתו; אבל כשבעל הבית נותן מעות דבר קצוב, יעלה זה רק לשלישית או רביעית מזה. וטובה לא נעשה בזה לבעל הבית, כידוע, שאין אדם מעני מן הצדקה. וכדאיתא במדרש (משלי פרק י"א): אמר ר' אבהו: אם ראית אדם מפזר מעותיו לצדקה, הוי יודע, שהוא מוסיף, שנאמר (משלי י"א כ"ד): "יש מפזר ונוסף עוד וכו"', עין שם. כי הצדקה נחשבת לזריעה, וכדכתיב (הושע י' י"ב): "זרעו לכם לצדקה וגו"'. וכל אשר יוסיף בזריעה - יוסיף בקצירה. ואמרו בגמרא (בבא בתרא ט':): כל הרודף אחר צדקה - הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות לעשות בהן צדקה.

והפרשת מעשר הוא ענין גדול, כמו שאמרו בתענית דף ט'. על הפסוק (דברים י"ד כ"ב): "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר. ובכל דבר אסור לנסות הקדוש ברוך הוא, ובזה מתר, מטעם שאמר הכתוב (מלאכי ג' י'): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די". וכן נפסק (ביורה דעה סימן רמ"ז סעיף ד'), דבמעשר מתר לנסות השם יתברך ^*וכן משמע בתוספות תענית ט'., וכן בספר 'אור זרוע' (הלכות צדקה סימן י"ג), דמה שאמרו שם: "עשר בשביל שתתעשר" אינו קאי דוקא למעשר תבואה, רק אפילו למעשר כספים; ועל זה קאי סגית הגמרא שם, דמתיר לנסות. והנה ב'פתחי תשובה' שם ביורה דעה (סימן רמ"ז ס"ק ב') הביא בשם איזה פוסקים, שחולקין על השלחן ערוך, וסוברין דאף דאמת הוא דצדקה, וכל שכן מעשר, מעשרת את האדם [וכדאיתא במדרש משלי פרק י"א על הפסוק (משלי י"א כ"ד): "יש מפזר ונוסף עוד": אמר ר' אבהו: אם ראית אדם מפזר מעותיו לצדקה, הוי יודע שהוא מוסיף, שנאמר: "יש מפזר ונוסף עוד"]. על כל פנים, לנסות את השם יתברך בזה - אסור. ומה שהתירו לנסות, הינו דוקא במעשר תבואה, אבל לא במעשר כספים, דהוא רק בכלל צדקה. ונראה לי ראיה, שהדין עם השלחן ערוך; דאם תאמר דוקא במעשר תבואה, שמקים בזה מצות עשה מן התורה, הינו, מצות עשה דמעשר, אם כן היכי קאמר שם ר' יוחנן לינוקא (לתינוק) דריש לקיש: זיל נסי (לך נסה). והלא במעשר כספים אסור לנסות. ואין לומר דכונת ר' יוחנן הוא על מעשר תבואה, ואזיל (והולך) לשיטתו ביבמות דף פ"ב. דסבירא לה דבארץ, מעשר תבואה הוא עתה מן התורה, הלא הביא לזה ראיה מקרא, ד"הביאו את כל המעשר וגו', ובחנוני נא בזאת", הנאמר במלאכי (ג' י') בימי תחלת בית שני. וידוע דמלאכי - זה עזרא (מגלה ט"ו.). והלא לרבנן דר' יוסי שם ביבמות, תרומות ומעשרות אף בימי עזרא הוא מדרבנן, משום שלא עלו אז כל ישראל, וכמבאר ביורה דעה בסימן של"א (סעיף ב'); ואיך מתר במצוה זו לנסות את השם יתברך, אחרי שאין מחיב בה עתה מן התורה לדידהו ודחק לחלק לענין לאו דאוריתא בין דבר שחיובו מדרבנן במעשר על כל פנים ובין מעשר כספים. אלא ודאי דטעם שהתיר הכתוב לנסות, אינו מחמת שמקים מצות מעשר תבואה, רק מחמת שמחזיק בזה ידי הכהנים והלוים, ויש טרף בבית ה', ועל ידי זה יהיה ביכלתם להתחזק בתורת ה'; ולכן אמר (שם): "ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה', אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה וגו"'. שבזכות שנותנין טרף, בזכות זה באה הברכה. וכענין שאמר הגמרא בחלין (ק"ל:): אין נותנין מתנה לכהן עם הארץ, שנאמר (דברי הימים ב', ל"א ד'): "לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה"', עין שם בגמרא. ואם כן הכי נמי לענין מעשר כספים בזמננו, שעקרו נתקן לכתחלה להחזיק ידי עמלי תורה. וכדאיתא במדרש תנחומא פרשת ראה (סימן י"ח): "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר; עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה, גם בזה מתר לנסות השם יתברך. ונמצינו למדין מן המדרש הנ"ל, שעקרו נתקן לכתחלה להחזיק ידי עמלי תורה, ועין מה שכתבתי בפנים בסוף הפרק (פרק י"ט סעיף א')..