הלכה על משלי 14:10

יוֹלֶדֶת וְכֵן חוֹלֶה שֶׁיֶשׁ בּוֹ סַכָּנָה, לְעִנְיַן אֲכִילָה וּשְׁתִיָה וְחִלּוּל יוֹם הַכִּפּוּרִים, דִּינָם כְּמוֹ בְּחִלּוּל שַׁבָּת (עַיֵן לְעֵיל סִימָן צג). אֶלָּא דִּלְעִנְיַן אֲכִילָה וּשְׁתִיָה, אֲפִלו כַּמָּה רוֹפְאִים אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, וַאֲפִלּוּ אוֹמְרִים שֶׁהָאֲכִילָה אוֹ הַשְּׁתִיָה תַּזִּיק לוֹ, וְהַחוֹלֶה אוֹמֵר שֶׁהוּא צָרִיךְ, וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר שֶׁעֲדַיִן אֵינוֹ מְסֻכָּן, אֶלָּא שֶׁאִם לֹא יֹאכַל, יִכְבַּד עָלָיו הַחֹלִי וְיִסְתַּכֵּן, שׁוֹמְעִין לוֹ וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ. כִּי לְעִנְיַן אֲכִילָה וּשְׁתִיָה, הוּא יוֹתֵר מֵבִין עַל עַצְמוֹ, וְלֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ.

כתיב (משלי יד י) לב יודע מרת נפשו פשיטא שהלב יודע אלא מגיד שפעמים שאין לו לאדם להגיד צערו לאחרים אלא יתפוש בלבו. כגון שאדם יודע שאותם שבאים אצלו אין חוששים בצערו א"כ למה יגיד להם אבל יגיד למי שיש לו חלק בצערו. ועל זה נאמר (משלי יב כה) דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים ובשמחתו לא יתערב זר שאין לו חלק באותה שמחה. כלומר מי שאינו שמח ואינו חושש בשמחתו לא יספר לו שמחתו: