הלכה על משלי 30:5

הן האדם היה האחד אשר בקרבו משכן אחד, כאשר ביארנו ברוב מאמרי הקדמתינו זאת, וכדאיתא בזוהר פרשת קרח דאחד לא שריא אלא באחד ע"ש, ואחדות ע"י המצוות משרה השכינה בישראל ע"י כ"ב אתוון דאורייתא דביה כלולין תרי"ג מצוות, שס"ה מצוות עשה, ורמ"ח מצוות לא תעשה נגד גידי ואברי האדם, וכן מבואר בסי' ב' בפירוש פסוק כי אם עונותיכם מבדילים ביניכם, כי על ידי המצוות הם נאחדים ונאחזים וע"י העוונות נפרדים זה מזה וזה היה כוונת הלל שאמר להגר ואהבת לרעך כמוך ואידך פירושא זיל גמור, פירוש שאר המצוות הם פירושים להאחדות אשר על ידם יתלכדו בני ישראל ויהיו אחד וזה מבואר ג"כ במדרש דאמר וכי מה איכפת ליה לקב"ה אם שוחט כו', הרי לא ניתנו אלא לצרף בהם הבריות שנאמר אמרת אלוה צרופה, פירוש על ידי המצוות יתאחדו בני ישראל עוד שם במדרש רבה פרשת ויחי אמר יעקב לבניו שמא בשביל שבאתם מד' אמהות יש בכם שמץ עבודה זרה, א"ל כתיב לבית אבותם כשם שאין בלבך אלא אחד, ובעל יפה תואר לא ידע פירושו ונ"ל לפמ"ש הגור אריה בספר נצח ישראל טעם על שמסרה רחל סימנים ללאה, היה לפי שידעה שאינו ראוי יעקב להוליד כל י"ב שבטיו מאשה אחת, שאם היה כן היו כלם אחד וזה אינו ראוי להשפל הזה כי טבעו נוטה מדרך האחדות וזה גורם חטא לישראל עד לעתיד לבוא במהרה בימינו ע"ש וזהו שאמר יעקב לבניו שמא בשביל שבאתם מד' אמהות אי אפשר שתתאחדו וגרם החטא, דאחד לא שריא אלא באחד והשיבוהו כתיב לבית אבותם ואב אחד לכולנו ובלב כולנו אחד ועל ידינו יתאחד הש"י, וכמ"ש מהרי"א בפירוש פסוק והיו לבשר אחד, כמו שפירש רש"י ע"י הולד הנוצר משניהם וחלק כל אחד בו אברים אברים, והולד אמנם אוהב את עצמו, על ידי כן גם האב והאם אוהבים זה את זה, כי הענף מוליד אהבה בשרשים וזה כוונת מאמרם ז"ל ואהבת כו' שיהיו שניהם מתאהבים ע"י, והיינו הכחות העליונות יתאחדו, כי כולם נתנו חלקם אל האדם והוא הענף מהם ויצמיח אהבה בשרשים ולכן יש לכוון קודם כל לימוד ומעשים טובים היחוד ההוא בקיום מצות ואהבת לרעך כו', והיה כל ישראל איש אחד וגם מולידיהם יתאהבו ויתאחדו ובמה שביארתי יובן מאמרם בשלהי מסכת עדיות, אין אליהו בא לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום ביניהם, שנאמר הנני שולח כו', היינו שיקראו על שם אבותם ואב אחד לכולנו והעולם יהיה אז ראוי לכך, ואז נראה בשמחת ציון ובנין ירושלים במהרה בימינו אמן סלה.

והרמב''ם זכרונו לברכה כתב בטעם מצוה זו (במורה נבוכים ח''ג פמ''ח, י''ג הרמב''ן בפי' לחומש כאן) ובטעם אותו ואת בנו לפי שיש לבהמות דאגה גדולה בראותן צער בניהן כמו לבני אדם, כי אהבת האם לבן איננו דבר נמשך אחר השכל, אבל הוא מפעלות כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואמר הרמב''ם זכרונו לברכה בענין זה, ואל תשיב מלין ממאמר החכמים האומרים על קן צפור וכו', כי זו סברת מי שיראה שאין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנו מחזיקים בסברא השנית, שהיא שיש בכל המצות טעם, והקשה עליו מה שנמצא בבראשית רבה (פרשה מד א) וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הצואר לשוחט מן הערף? הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, שנאמר (משלי ל ב) כל אמרת יי צרופה.