הלכה על משלי 9:1

שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אתו, והיה המזבח קדש קדשים כל הנגע במזבח יקדש. וזה אשר תעשה וכו' (שמות כט, לז). הנה אמרו רבותינו ז"ל (תו"כ צו, כט): "והיה המזבח קדש קדשים" – ומה היא קדושתו? "כל הנגע במזבח יקדש"; שומע אני, בין ראוי, בין שאינו ראוי; תלמוד לומר: "וזה אשר תעשה" הסמוך אחריו – מה עולה ראויה, אף כל ראוי שנראה כבר, ונפסל משבא לעזרה, כגון: הלן והיוצא והטמא והנשחט במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו וכיוצא בהן, וכנזכר ברש"י ז"ל. נמצא אשר אתה מוצא דבר זה בקדושת המזבח, שכל הנוגע בו יקדש, אינו "כל" ממש, אלא דווקא מי שהיה ראוי ונפסל, אבל מי שלא היה ראוי כלל אלא הוא פסול מעקרו, לא יקדש. וכיוצא בדבר הזה אתה מוצא נוהג ממש בקדושת השבת וקדושת התורה; כי באמת, שתים אלו – התורה והשבת – נותנים קדושה עצמית לישראל יותר מכל שאר מצוות; והינו, התורה להעוסקים בה, והשבת להשומרים אותו; וכל אחד משתים אלה נכלל משבעה, כי התורה היא שבעה ספרים, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (שבת קטז, א) על הפסוק (משלי ט, א): "חצבה עמודיה שבעה", דפסוק "ויהי בנסע" (במדבר י, לה-לו) הוא ספר בפני עצמו; והשבת הוא יום השביעי שכלולים בו כל ששה ימים, שהם ניזונים ממנו, ושתיהם נותנים קדושה עצמית לישראל אשר נשמותיהם באים מכללות שבעה ספירות הבניין, שהם מן חסד עד המלכות, אשר כנגדם הם שבעה ימי השבוע מיום הראשון עד יום השביעי; ולכן גם קדושת המזבח המכפר על ישראל בלבד, כתיב בה: "שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אתו", דגמר קדושתו תהיה בשבעה; ולכן, כמו שהמזבח אחר גמר קדושתו, כל הנוגע בו יקדש, דהינו אפילו קרבן שנפסל שעלה עליו, קדשו המזבח להכשירו שלא ירד, כן התורה – אפילו אדם רשע שעבר כל העברות, אם מתחרט ועוסק בתורה, יכופר לו, ויתקדש בקדושתם של ישראל, דאין לך עוון שלא יתוקן בתורה. וכן הוא בקדושת התורה – אפילו אם עבד עבודה זרה כדור אנוש, אם שמר שבת מוחלין לו ויתקדש; וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (שבת קיח, ב) על הפסוק (ישעיה נו, ב): "שמר שבת מחללו". אך כמו שהמזבח אינו מקדש את הפסול מעקרו, אלא רק לאותו שהיה ראוי מעקרו ונפסל אחר-כך, כן התורה והשבת אינם מקדשים אלא לאדם שהוא מזרע ישראל, שהיה ראוי מעקרו ואחר-כך נפסל על-ידי רשעתו, אבל פסול מעקרו שהוא משאר אומות עכו"ם, אינו מתקדש בקדושת התורה ולא בקדושת השבת. ולכן אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נט, א): עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה, וכן עכו"ם ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח, ב), ד"לא עשה כן לכל גוי" (תהילים קמז, כ).

ובזה יובן הטעם שנשתבחה ארץ ישראל בשבעת המינין דוקא, והיינו כי ידוע דארץ ישראל כולה היא בסוד המלכות הנקראת בת שבע לכך נשתבחה בשבעת המינין כנגד שבע ספירות, ולכן תקנו רבותינו ז"ל בכל ברכה שם ומלכות בששה תיבות של ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהם שבעה תיבות כי בשם הוי"ה צריך להכירו באל"ף דל"ת ולכוין בו בי"ה, והיינו דידוע שתקון הברכות הוא במלכות הנקראת כנסת ישראל, ובזה יובן מה שתקנו על הלחם המובחר שבעה ברכות שהם "על נטילת ידים" והמוציא וארבע ברכות ברכת המזון וברכת בורא פרי הגפן לכוס ברכה הרי שבעה, ובזה מובן "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה הם שבעה" (משלי ט, א) תיבות של "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם" עם השם דכונת הלב, שבאלו יהיה הבנין של הבירור השייך למלכות הנעשה ע"י האכילה ושתיה: