הלכה על משלי יג:7

ב. בימים הראשונים שהאדם היה מצמצם הנהגת מחיתו מאד, ולא היה מוציא שום דבר על איזה ענין יתר, כי אם על הכרחיות, היה די במעט המעות שהכין לצדקה וחסד לצאת ידי המצוה על פי הדחק; מה שאין כן כהיום, שמצוי, בעונותינו הרבים, שהרבה והרבה מהמעות הולכין על יתרונות מתענוגי בני האדם במלבושים יקרים ודירות יקרות ורבוי המשרתים וכהאי גונא, לא תהא מדת צדקה וחסד, שהיא חיי האדם והצלתו בעולם הזה ובעולם הבא, קל בעיניו מאחד מיתרונותיו. ודברינו מרמז במה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ויגש פרשה צ"ג י'), שלעתיד לבוא יוכיח הקב"ה את כל אחד ואחד לפי מה שהוא. ובאמת כאשר נשאל לכל אחד ואחד על הנהגתו בהוצאת ביתו, שהוא מתנהג כעשיר, ורב הוא יתר מכפי ערכו, תרוצו נכון לפניו, שאי אפשר לגרע מהנהגת הבית מאומה, והוא בוטח בה' שיעזרנו על זה. ואלו כשבא לפניו ענין צדקה וחסד, הוא מאמץ לבו וקופץ ידו, ועושה את עצמו לעני ודל, ואינו נותן אף לפי ערכו. ועל ענין כזה אמר הכתוב (משלי י"ג ז'): "יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב". [הינו: יש שהוא עושה את -עצמו כעשיר, ובאמת אין כל, ויש שהוא מתרושש, הינו שלענין צדקה וחסד הוא עושה עצמו כמתרושש ויורד מנכסיו, ועדין הון רב תחת ידו].