הלכה על קהלת 1:7

לזה אמר מה טובו אהלי יעקב - אלו בתי מדרשות שמלאים תורה, משכנותיך ישראל - הם בתים ששוכנים בתוכם שגם בהם נשמע קול תורה בקבע כנחלים נטיו - כדרך הנחלים דכתיב בהו "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת" (קהלת, א) -- כן ישראל ההולכים לבית המדרש לעסוק בתורה, שם הם שבים למחר שאין מבטלים קביעות שלהם. גם הם הולכים אל הים - זה בית המדרש, והים איננו מלא - מהבל פיהם אלא הבל של תורה יצא מפיהם תיכף עולה למעלה בשביל שהוא קול תורה לשמה. וכאשר הבאתי בדרושים באותו מעשה של הרב בתוכחות מוסר להתלמידים באומרו אני רואה המדרש מלא תורה דהוכיח שאין לומדים לשמה לכך אין הבל תורתם עולה למעלה. ולכן דימה אותם לנחלים בשני עניינים אלה הנזכרים בקהלת על נחלים ההולכים אל הים.

מז.
וששאלתם וקרא זה אל זה ואמר. ותשאני רוח. מה יש לנו לתרגם. ומה טעם קבעום חכמים בסדר קדושה. דבר זה כן היה ומנהג הראשונים. מקום שיש תלמידי חכמים כשהיו מתפללין והיו נופלים על פניהם. ומקדשין. לאחר שעונין יהא שמיה רבא מברך. היו מביאין נביא וקורא בו כמה פסוקים הן חסר. הן יתר ומתרגמי' ואחריהן קורין הקדושה. ואומרים ותשאני רוח. ומתרגמי' כדי לסיים בשבחו של הק' ואחר כך מקדשין ועוסקין בתורה. ואם רצה במשנה עוסק. בתלמוד עוסק. וכל כך (לומר) [למה]. כדי לקיים מה שאמרו חכמים לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. כיון שרבתה עניות ודלות. והיו צריכין למעשה ידיהם לא היו יכולין לעסוק בתורה תמיד ולשלש בכל יום. וסמכו על התלמוד לבדו כמו שאמרו חכמים כל הנחלים הולכים אל הים והים אינינו מלא. (קהלת א׳:ז׳) זה תלמוד שמקרא ומשנה ומדרש בו. ועקרו לקרות בנביא. בכל יום אחר תפילה, ואעפ"י שעקרו לקרות בנביא. שנים פסוקים האילו לא עקרו. ועדיין הן קבועים ועומדין. ומפני מה לא עקרום לאילו. שקדושה משולשת היא ושלשוה ג' פעמים בתפילה: