הלכה על קהלת 11:1

איתא באבות דר' נתן פרק ג' משנה ט': מעשה בחסיד אחד, שהיה רגיל בצדקה. פעם אחת הלך וישב בספינה; בא הרוח, וטבע ספינתו בים. ראהו ר' עקיבא, ובא לפני בית דין להעיד על אשתו להנשא. עד שלא הגיע עת לעמד, בא אותו איש ועמד לפניו. אמר לו: אתה הוא שטבעת בים? אמר לו: הן. ומי העלך מן הים? אמר לו: צדקה שעשיתי, היא העלתני מן הים. אמר לו: מאין אתה יודע? אמר לו: כשירדתי למעמקי מצולה, שמעתי קול רעש גדול מגלי הים, שזו אומר לזו, וזו אומר לזו: רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים, שעשה צדקה כל ימיו. באותה שעה פתח ר' עקיבא ואמר: ברוך אלקים אלקי ישראל, שבחר בדברי תורה ובדברי חכמים שדברי תורה ודברי חכמים קימים הם לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר (קהלת י"א א'): "שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו"; ואומר (משלי י' ב'): "וצדקה תציל ממות". גם בזכות הצדקה באה ברכה לתוך ביתו של אדם, כמו שנאמר (דברים ט"ו י'): "נתון תתן לו ולא ירע לבבך ^*הג"ה. ונראה לי, מה שאמר הכתוב (דברים ט"ו י'): "בתתך לו" - הינו, כי ידוע, שמטבע האדם לא ירצה לתן צדקה לעני, רק בפעם אחת; אבל אם יכרח לתן להעני הזה בעצמו עוד פעם אחר פעם למשל עד מאה פעמים, אף שיתן לו מצד חיוב המצוה, לא יתרצה הלב לזה בעת הנתינה; ורק אחר שכבר הוציאם מתחת ידו, שהמעות בלאו הכי בין כך ובין כך כבר אינם בידו, בקל יוכל להתישב בנפשו ולאמר: מה יועיל עתה אם ירע לי, ולהקטין המצוה משום זה. ולזה בא הכתוב ואמר (שם): "נתון תתן לו" - הינו, שמחיב לתן, אפילו מאה פעמים [וכפרוש רש"י שם]. "ולא ירע לבבך בתתך לו" - הינו, אפילו בעת הנתינה. "כי בגלל הדבר הזה" - פרוש: כי הלא באמת המעות הם של הקדוש ברוך הוא, ואנו נותנים לו משלו [וכמאמר התנא (אבות ג' ז'): תן לו משלו כו'], וברכתו של הקדוש ברוך הוא להאדם עבור זה יהיה העקר רק עבור בחירתו ורצונו לטוב, שהלא היה אז בידו בחירה, שלא לעשות רצון השם יתברך. ולכן אם מתישב בנפשו בעת עשית המצוה גופא, שיש לו עדין בחירה בזה, ומתגבר על יצרו בלבו כדי לעשות רצון הקדוש ברוך הוא, אז בודאי יבוא לו ברכה מהקדוש ברוך הוא גם בעולם הזה, וכמו שכתוב (שם): "יברכך ה' אלקיך בכל מעשך"; מה שאין כן, אם בעת עשית המצוה ירע לבו לזה, ורק אחר כך שבלאו הכי המעות כבר אינם בידו, הוא מתרצה לזה. ואין כונתנו שלא יהיה לו המצוה כלל, רק שבזה מקטין המצוה. בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך וגו'". על כן יתחזק האדם תמיד בזו המצוה, ויביא ברכה לתוך ביתו, מלבד שכר הצפון לו לנצח.