Musar על קהלת 11:1

וּמַה שֶּׁצָּרִיךְ הַמַּשְׂכִּיל לְדַעְתּוֹ כִּי הַמַּתָּן בְּמָקוֹם הָרָאוּי לוֹ מַטְמוֹן צָפוּן אֵינֶנּוּ אוֹבֵד עִם אֲרִיכוּת הַזְּמַן אַךְ הוּא עוֹמֵד כָּל הַיָּמִים. וְזוֹ הִיא כַּוָּנַת שְׁלֹמֹה ע"ה בְּאָמְרוֹ (קֹהֶלֶת י"א א) שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנַי הַמָּיִם כִּי בְּרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ. וּפְשַׁט הַפָּסוּק מְצַוֶּה עַל הַנְּדִיבוּת שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מִתְנַדֵּב וְעוֹשֶׂה חֶסֶד, כִּי מִי שֶׁיִּזְרַע הַחֶסֶד יִקְצֹר תְּבוּאָתוֹ. וּמִי שֶׁנּוֹהֵג הַמִּדָּה הַזֹּאת הַחֲשׁוּבָה לֹא יֶחְסַר כֹּל לְעוֹלָם אַךְ הוֹלֵךְ וּמוֹסִיף כִּפְלֵי כִּפְלַיִם בְּפָנִים רַבִּים, וכמ"ש (מִשְׁלֵי כ"ח כ"ז) נוֹתֵן לָרָשׁ אֵין מַחְסוֹר. וְאָמַר דָּוִד עָ"ה בְּאַנְשֵׁי הַנְּדִיבוּת וְהַחֶסֶד (תְּהִלִּים קי"ב ט) פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד. וּמַה תֹּאמַר עַל מִדָּה הַחֲשׁוּבָה הַזֹּאת שֶׁהִיא הַלְוָאָה אֵצֶל הַבּוֹרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי י"ט ט"ז) מַלְוֵה יְיָ חוֹנֵן דָּל. וְאָמְרוּ עֲשֵׂה חֶסֶד בְּמִי שֶׁרָאוּי לוֹ וּבְמִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ. בְּמִי שֶׁרָאוּי לוֹ יִהְיֶה בִּמְקוֹמוֹ וְאִם בְּמִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ תִּהְיֶה אַתָּה רָאוּי לַעֲשׂוֹתוֹ. וְאָמְרוּ בַּנְּדִיבוּת: מִן הַמִּדּוֹת הַחֲשׁוּבוֹת לָתֵת לַשּׁוֹאֵל.

יום ה' בריאת הדגים, מורה עניינים על מעלת הצדקה, יש מפזר ונוסף, הקב"ה שולח ברכה. וכן בירך ה' את הדגים, ובני אדם מחסרין מהם, והם מאוד פרים ורבים. ועל זה בא הרמז (קהלת יא, א) שלח לחמך על פני המים וגומר. ובפרק מי שהחשיך (שבת שם), האי מאן דבה' בשבתא, יהא גבר גומל חסדים. מאי טעמא, משום דאיברו ביה דגים ועופות. פירש רש"י (ד"ה דאיברו), שאין טורחין לאוכלין, אלא ניזונין בחסדו של הקב"ה, עד כאן לשונו. ועיקר הצדקה, היא ליתן מזונות המוכנים דמקרב הנייתא דעני, כעובדא דאתתא דאבא חלקיה (תענית כג, ב):

ודע שהמתנה במקום שהיא ראויה, כגון צדקה לעניים יראי שמים – אותה המתנה היא מטמון ספון שאינה נאבדת באריכות הימים, אך היא עומדת כל הימים. וזו היא כוונת שלמה המלך עליו השלום, שאמר (קהלת יא א): "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו". ופשט הפסוק דבר על הנדיבות, כי מי שזורע חסד – קוצר תבואתו. ומי שיש בו המידה הזאת הוא מתעשר, כמו שנאמר (משלי יא כד) "יש מפזר ונוסף עוד"; עוד כתיב (שם כח כז): "נותן לרש – אין מחסור". ואמר דוד על האנשים הנדיבים (תהלים קיב ט): "פִזַר נתן לאביונים – צדקתו עמידת לעד".