הלכה על קהלת 11:10

והנה כשנבוא להעתיק כל המאמרים מענין צדקה, קצר המצע מהשתרע, לכן אעתיק בזה רק איזה מאמרים. איתא בתנא דבי אליהו זוטא פרק א' ח': משום דבי אליהו אמרו: גדולה צדקה, שמיום שנברא העולם עד עכשו, העולם עומד על הצדקה; וכל הנותן צדקה הרבה, הרי זה משבח; ומלט את עצמו מדינה של גיהנם, שנאמר (קהלת י"א י'): "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך"; ונאמר (תהלים מ"א ב'): "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'"; ואין רעה אלא יום דינה של גיהנם, שנאמר (משלי ט"ז ד'): "וגם רשע ליום רעה"; ואומר (תהלים ק"ו ג'): "אשרי שמרי משפט עשה צדקה בכל עת". אבותינו הראשונים, מפני מה זכו לעולם הזה ולימות בן דוד ולעולם הבא? מפני שנהגו את עצמן בצדקה. אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן, דוד ושלמה בנו לא נשתבחו, אלא בצדקה. אברהם מנין? שנאמר (בראשית י"ח י"ט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". יצחק לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר (בראשית כ"ו י"ב): "ויזרע יצחק בארץ ההוא וגו'". ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י' י"ב): "זרעו לכם לצדקה" [הינו, שכשם שאדם משתוקק לזרע שדהו, אף שבעת הזריעה הוא משליך תבואתו לארץ, מכל מקום הוא בטוח, שיצמח לבסוף כמאה פעמים ככה, כן ישתוקק האדם לצדקה. וידע שבודאי יברכו ה' עבור מצוה זו, ויתוסף לו בנכסיו כפלי כפלים עבור חסרון המועט הזה, שמחסר עתה מנכסיו; וכמו שכתוב (דברים ט"ו י'): ', נתן תתן וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' וגו'"]. יעקב, שנאמר (בראשית ל"ב י'): "קטנתי מכל החסדים", ואין קטנתי אלא מעט; ואין מעט אלא צדקה, שנאמר (משלי ט"ז ח'): "טוב מעט בצדקה [הינו, שאמר יעקב: אני קטנתי במעשה הצדקה נגד כל החסדים שעשית את עבדך]. אהרן ומשה מנין? שנאמר (מלאכי ב' ו'): "תורת אמת היתה בפיהו". ואין אמת אלא צדקה, שנאמר (תהלים פ"ה י"ב): "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף". דוד מנין? שנאמר (שמואל ב', ח' ט"ו): "ויהי דוד עשה משפט וצדקה'; שלמה מנין? שנאמר (תהלים ע"ב א'): "וצדקתך לבן מלך". ואף הקדוש ברוך הוא משתבח בצדקה שנאמר (ישעיה ה' ט"ז): "והאל הקדוש נקדש בצדקה". ואף כסא הכבוד נשתבח בצדקה, שנאמר (תהלים פ"ט ט"ו): "צדק ומשפט מכון כסאך". גדולה צדקה, שמצלת את האדם מדרך המיתה, שנאמר (משלי י, ב'): "וצדקה תציל ממות". בוא וראה, שבמדה שאדם מודד - בה מודדין לו. אדם נותן צדקה בעולם הזה ^*והנה מקרוב נתיסד בכמה עירות בית מושב זקנים [הינו, שזקנים וחלושים, שאינם יכולים להתפרנס ממעשה ידיהם, נקבצים למקום אחד, ושם מספיקים להם כל צרכם, עד שימלאו שם שנות חייהם]. והוא ענין נכבד וקדוש מאד, שאפילו בסתם מצות הכנסת אורחים גדול שכרו מאד, כמבאר לקמן (בחלק ג' פרק ב'), עין שם. כל שכן בזה שהם מקימי נפשות ממש, שבמקום שאין תקנה זו בעיר, אנו רואין בעינינו, שהרבה מהזקנים והחלושים, כשהם עניים, הם מתנונים והולכים ומתקצרים ימיהם. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין ל"ז.): כל המקים נפש אחת מישראל, כאלו קים עולם מלא; וכל שכן בזה שהם מקימים כמה נפשות, ואשרי חלקם של המתעסקים בזה. ומתכון עליה, שיחיה העני ולא ימות, אף הקדוש ברוך הוא מתכון על הנותנה, שיחיה ולא ימות. ומנין אתה אומר, שכל מי שספק בידו לעשות צדקה, ואינו עושה; לקים נפשות ואינו מקים, גורם מיתה לעצמו? שנאמר (שמואל א', כ"ה י'-י"א): "ויען נבל וגו'; ולקחתי את לחמי ואת מימי וגו' ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי וגו'". ומיד נענש, שנאמר (שם ל"ח): "ויגף ה' את נבל וימת".

וְכֵן הַכַּעַס הִיא מִדָּה רָעָה מְאֹד וְרָאוּי לָאָדָם לְהִתְרַחֵק מִמֶּנָּהּ מְאֹד. וְיַרְגִיל אֵת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִכְעַס אֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁרָאוּי לִכְעֹס. וְאִם צָרִיךְ לְהַטִיל אֵימָה עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ יַרְאֶה עַצְמוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא כּוֹעֵס כְּדֵי לְיַסְּרָם, וּתְהֵא דַּעְתוֹ מְיֻשֶׁבֶת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. אָמַר לֵיה אֵלִיָּהוּ לְרַב יְהוּדָה אָחוּהּ דְּרַב סַלָא חֲסִידָא, לֹא תִרְתַּח וְלֹא תֶחְטֵי (לֹא תִּכְעַס, שֶׁמִּתּוֹךְ הַכַּעַס אַתָּה בָּא לִידֵי חֵטְא) לֹא תִרְוֵי (לֹא תִּשְׁתַּכֵּר בְּיַיִן) וְלֹא תֶחְטֵי. עוֹד אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְכָל מִינֵי גֵּיהִנָֹּם שׁוֹלְטִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ וְאֵין רָעָה אֶלָּא גֵּהִינָּם, שֶׁנֶּאֱמַר וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה. בַּעֲלֵי כַּעַס אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים, לְפִיכָךְ צִוּוּ לְהִתְרַחֵק מִן הַכַּעַס, עַד שֶׁיַּנְהִיג עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ לִדְבָרִים הַמַּכְעִיסִים. וְזוֹ הִיא דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְדֶרֶךְ צַדִּיקִים, שֶׁהֵם עֲלוּבִין וְאֵינָם עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ.

מי שהוא חפץ בחיים בתורה יומם ולילה צריך להסיר מלבו קנאה ושנאה וזהו שנאמר (קהלת יא י) הסר כעס מלבך כיצד כשהיו הצבור נותנים מס פעמים אומר לאחד תן כך וכך למס והוא אמר אתן אמרו לו חביריו ולמה לא תחקור עליו מה כל אחד נותן שמא אחד מן העשירים נותן פחות ממך ואתה נותן יותר ממי שהוא עשיר יותר ממך. אמר להם לא אקנא קנאה וצער ומחלוקת לעצמי וגם שנאה שאם אחקור ואחשוד אותם מחמת שנאה אמר לי לתת כך ומחמת אהבתם אותם אמר לאותם לתת פחות ממני ואעשה מחלוקת ואקנא ואשנא אותם ושמא נקיים הם ואני שונאם על חנם או שמא אותו שאני סבור שהוא עשיר שמא אין לו כמו שאני סבור ואם אערער עליהם ושמא הם ישמעו לי ויקחו יותר מהם או יפחתו ממני הרי אני גוזל אותם ועוד אין בידי לפחות ולמה אגרום צערו. כל צער ותרעומות גורמים בטולים שמבטלים האדם מדברי תורה: