הלכה על קהלת 7:12

וכל זה שדברנו הוא אפילו כשגומל חסד לסתם איש ישראל, וכל שכן לתלמיד חכם, שמלוהו איזה סך, ועל ידי זה יוכל להתפרנס, זכותו גדול מאד, שעל ידו יוכל אחר כך לעסק בתורת ה'. וכמו שכתבנו למעלה, שחושבין לאדם כל הפעלות הנולדות על ידו. וזוכה עבור זה לעתיד לבוא לישב בישיבה של מעלה בין החכמים, כמו שאמרו חז"ל (בפסחים נ"ג): אמר רבי יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז' י"ב): "כי בצל החכמה בצל הכסף". ["מטיל מלאי" נותן סחורה לתלמידי חכמים להשתכר בהם. "בצל החכמה" במחצת החכם יכנס זה בעל הכסף, שהוא מהנה אותו מנכסיו (לשון רש"י). ולאו דוקא מלאי, הוא הדין כל כהאי גונא, שהתלמיד חכם מתפרנס על ידו, רק שבדורות הראשונים היו נוהגין, שהיו נותנין סחורה בדמי הקרן לתלמיד חכם שימכרם ויתפרנס מזה]. וגרסינן בכתבות (דף קי"א:) על הפסוק (דברים ד' ד'): "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום": וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב (שם ד' כ"ד): "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא"? אלא כל המשיא בתו לתלמיר חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, [מתעסק בממון תלמידי חכמים, כדי להגיע לידם שכר, והן פנויים לעסק בתורה - רש"י], והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב, כאלו מדבק בשכינה. ועין לקמן בפרק כ' (אות ד'), שהעתקנו שם עוד כמה מאמרים מדברי חז"ל המדברים בגדל שכרו בזה.

ומה שאמרו (מכות ח, ב) שישראל גולה, אם רצח עבד או גר תושב, וכל שכן עבד שהרג ישראל או גר תושב וכן עבד שהרג עבד או גר תושב, שנאמד ''והיתה לבני ישראל לחקת משפט ולגר הגר בתוככם''. אבל גר תושב שהרג את ישראל, בין מזיד בין שוגג נהרג עליו, וגוי שהרג את הגוי אין ערי מקלט קולטין אותו. ומה שאמרו (שם, א) שהבן גולה על רציחת אביו. והאב ברציחת הבן, ובמה דברים אמורים שלא בשעת למוד, אבל בשעת למוד והוא שוגג, שכונתו היתה ללמדו ולהועיל לו בחכמה או באמנות פטור מגלות, וכן הרב את תלמידו כמו כן. ומה שאמרו (שם י, א) שתלמיד שגלה מגלין את רבו עמו, שנאמר (דברים ד מב) ונס אל אחת מן הערים האל וחי. ודרשו זכדונם לברכה (שם) עשו לו כדי שיחיה, והחכמה תחיה את בעליה (קהלת ז יב). ודין אשה ועבד ושפחה שגלו אם חיב הבעל או הרב במזונותם שם, ודין רוצח שמת קדם שיגלה שמוליכין עצמותיו לשם, ודין רוצח שהרג בעיר מקלטו, וכן [בן] לוי שהרג במדינתו, ודין אי זהו שונא שנאמר עליו כי באיבה הרגו. ודין מה שאמרו (שם ז, ב) שכל שהרג נפש בדרך ירידה גולה, ואפילו עליה שהיא צרך ירידה, וכל שבדרך עליה אינו גולה, ואפילו בירידה שהיא צרך עליה, ודין רוצח שרצו בני עיר מקלט לכבדו, שחיב לומר רוצח אני, ואם אמרו (לו) אף על פי כן מתר לקבל, ודין מזבח שקולט כמו עיר מקלט רוצח בשגגה, ודוקא גגו ובמזבח בית עולמים, ודוקא כהן ועבודה בידו אבל לא אחר, ולא היו מניחין אותו שם אלא לשעה, ואחר כך מוסרין לו שומרין ומוליכין אותו לעיר מקלטו, ובמה דברים אמורים? במחיבי גלות מן הדין, אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך, ואפילו הוא זר הרי זה נצל, ואין לוקחין אותו מעל המזבח לעולם, כן ראיתי שכתב הרמב''ם זכרונו לברכה. ויתר פרטיה, מבארים במסכת מכות [הלכות רוצח פ''ה].