הלכה על קהלת 7:15

משרשי המצוה. הקדמה כבר כתבתי בפתיחת הספר בהקדמה כי בהיות בעולמו של הקדוש ברוך הוא בריה משתפת מחמר ושכל, וזהו האדם היה דבר ראוי ומחיב כדי להיות קלוסו ברוך הוא עולה יפה מבריותיו, שעם בריה זו לא יחסר מעולמו כל האפשרות שיש בדעתנו להשיג וכו', כמו שכתבתי שם. ואין ספק, כי לולא מן הטעם הזה שנתחיב שכלנו לשכן בתוך החמר בעל התאוות והחטאים ראוי היה שכלנו לעמוד לשרת לפני בוראו ולהכיר כבודו כאחד מבני אלהים הנצבים עליו, ואמנם מפני החיוב הזה נשתעבד לשכן בתי חמר, ואחר שנשתעבד לזה מכרח על כל פנים לנטות מעבודת בוראו לפעמים ולהשתדל בצרכי הבית אשר ידור שם, כי לא יתקיים בנין הבית עציו ואבניו ויסודותיו, מבלתי שישגיח האדם עליו. ואם כן אחרי היות כונת האדם ביצירתו על מה שאמרנו, בכל עת שיוכל שכלו למעט בעבודת החמר וישים מגמתו לעבודת קונו אז טוב לו, ובלבד שלא יטוש מלאכת הבית לגמרי ויחריבהו, כי גם זה יחשב לו עון אחר שהמלך חפץ להיות לו בריה כזו, וכדאמר רבי יוסי במסכת תענית פרק שלישי (כ ב, ב) שאין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית, ופריש רב יהודה בשם רב טעמיה דרבי יוסי משום דכתיב (בראשית, ב ז), ויהי האדם לנפש חיה, אמרה תורה נשמה שנתתי בך החיה, ועל זה אמר המלך החכם (קהלת ז טז) אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם. וזו היא קדשת הנזיר ומעלתו בהניחו מלאכת החמר K (ד, ב) אמר רבי שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, אלא פעם אחת בא אדם אחד לפני מן הדרום, ראיתיו יפה עינים וטוב ראי וקוצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו מה ראית להשחית שערך זה [הנאה] ? אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאת מים מן המעין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי ובקש לטרדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה שאגלחך לשמים, מיד, עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו בני, כמותך ירבו נודרי נזירות, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר ליי ועל כן, כדי להכניע היצר, גם כן נצטוה לגלח כל שערו במלאות ימי נזרו ולא הרשה לתקן אותם ולטל מהם קצת, כדי שלא ישוב יצרו עליו כאשר בתחלה, אבל נתחיב לגלחם מכל וכל כי אין ספק שהשער הגדול ביותר או הגלוח הגמור יפסיד תאר האדם.

מי שהולך למרחוק ללמוד והדרך משובשת כי יש לסטים בדרכים וגוזלים וחומסים ותופשים והורגים ומייסרי אותו עד שיפדוהו הקהלות ע"ז נאמר (קהלת ז טו) יש צדיק אובד בצדקו שהיה לו להמתין מעט רגע עד יעבור זעם ולא יגרום שיהרג. שהרי שמואל אמר ושמע שאול והרגני. ואין לומר שלוחי מצוה אינן ניזוקים כדאמרינן במקום שמצוי היזק שאני ע"ז נאמר (תהלים קיט קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך ואם יתפסוהו שמא יעשו לו שאינו יכול לסבול ולמסור ולהשתמד או יגרו' שיפדוהו הקהלו' הרי מעלין עליו כאלו גורם רעה לעצמו ולאחרים שהרי אמרו למה לא נתפרסמו שמות' של שלשה הגבורים לפי שמסרו עצמן למיתה לשאול הלכה על דוד הרי שאין למסור עצמו למיתה בעבור התורה שנאמר (ויקרא יח ה) וחי בהם ולא שימות בהם. מה שכתוב זאת התורה אדם כי ימות באהל זהו באהל ביתו שחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל או בבית רבו כר' אליעזר בן הורקנוס שהיה אוכל כל מעדני עולם בבית אביו וקיים בעצמו הוי גולה למקום תורה. ולפי שר' חנינא בן תרדיון שם נפשו בכפו. לכך אמר לו רבי יוסי בן קסמא תמיה אני אם לא ישרפו אותך ואת ס"ת עמך כי היה חפץ שימיתוהו. ועוד שעת השמד היה ובלא זה יודעים שנמסרי' להריגה ואמר טוב שימות על דברי תורה ולא על דברים בטלים כמו שאמר יהודה בן פפוס לרבי עקיבא בן בבא שמסר עצמו על השם שאלמלא שעשה כן נשתכחו דיני קנסות מישראל: