Chasidut על קהלת 7:15

אחרי מות שני בני אהרן (ויקרא טז א). במדרש רבה (ויק"ר כ' ו') ר' ברכיה פתח (משלי יז כו) גם ענוש לצדיק לא טוב, אמר הקב"ה אף על פי שענשתי את אהרן, לא טוב אלא להכות נדיבים עלי יושר, עכ"ל. והוא פלאי (והובא בשפת אמת על משלי סימן י"ז), ונדחק בפירושו, ושורש דבריו אף על פי שענשתי ושתק, לא נתעלה משום זה ממשה, אלא שמתחילה היה גרע ממשה, ועל ידי השתיקה בא למדריגת משה, וזה נדיבים עלי יושר כמובן. ולי נראה כי יש צדיקים שעושים מעשה טוב, כי אם היה אחר עושה מעשה זו, היה מקבל שכר כי הוא מעשה טוב, אבל הצדיק לפי צדקתו נענש כי יש חילול השם גדול, וכגון מעשה דאהרן על פי מה שפירש בחן טוב על הפסוק (שמות לב כה) כי פרעו אהרן, ותוכן דבריו כי מחמת בעת עמדם לפני הר סיני חשבו לעשות העגל, ובעבודה זרה מחשבה רעה הקב"ה מצרף למעשה (קידושין ל"ט ע"ב), ונתחייבו עונש, אולם לפני האומות העולם יש חילול השם גדול שיענש אותם על חנם, כי לא ידעו מחשבות לבם הרעה, ועשה אהרן לגלות עונש הנסתר והמכוסה כדי שלא יהיה חילול השם, עד כאן דבריו. ואם כן הוא צדקת גדול, ואם אחר היה עושה כן, היה טוב מאד, אך אין זה כדאי לנגד חילול השם שאהרן עשה כך. והיינו יש צדיק אובד בצדקו (קהלת ז טו). ועל פי זה מיושב דאמר גם ענוש, כי תיבת גם אין לו מובן כלל. ולפי מ"ש הכי פירושו שמצינו גם כן עונש לצדיק, כלומר מחמת שהוא צדיק, אבל איש זולתו לא נענש על זה כלל, כי גוף המעשה טוב, רק לפי ערכו יש חילול שם שמים ח"ו. והיינו דברי חושי הארכי עם דוד, במה שאמרו רז"ל (בסנהדרין ק"ז) ויהי דוד בא עד ראש (שמואל ב' טו לג), שרצה לעבוד עבודה זרה כדי שלא יהיה חילול השם שמלך כמותו יהרגנו בנו, ואמר לו חושי יאמרו מלך כמותו יעבוד עבודה זרה עיין שם, וכנ"ל היה טענת חושי, ואם כן לא טוב היינו בלשון תמיה, כלומר האם אינו מעשה טוב (וכדמצינו בקרא כמה פעמים כן והבן), והיינו להכות נדיבים עלי יושר כנ"ל שלא יהיה חילול השם כמובן.

וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא צַדִּיק הוּא אוֹבֵד גַּם־כֵּן לִפְעָמִים, בִּבְחִינַת (קהלת ז׳:ט״ו): יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ. וַאֲפִלּוּ הַצַּדִּיקִים הַחוֹפְרִין וּמְבַקְּשִׁים אַחַר אֲבֵדוֹת, הֵם אוֹבְדִים גַּם־כֵּן לִפְעָמִים, בִּבְחִינַת (תהלים פ"ג): יַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ – שֶׁאֲפִלּוּ הַחוֹפְרִים אַחַר אֲבֵדוֹת חוֹזְרִים וְאוֹבְדִים לִפְעָמִים, וְזֶה בְּחִינַת (קהלת ג): עֵת לְאַבֵּד.

וימאן להתנחם ויאמר כי וכו' (בראשית לז לה). ר"ל שהיה מתרץ עניינו לבניו שלא ילמדו ממנו הענין, ולא יקבלו ח"ו גזירת המקום באהבה, באמת אסור להתקשות וכו' (עיין מו"ק כ"ז ע"ב), על כן סיפר עניינו לבניו שטעמו הוא שאין עיקר האבל שלו על הענין אשר נעשה, רק כי ארד וכו', כי סימן זה היה מסור בידו כו' (תנחומא ויגש סי' ט'), ממילא שפט שמעשיו אינם רצויים לפני הבורא ית', ועל ענין כזה דרשו רז"ל (מדרש זוטא קהלת פ"ז ט"ו) יש צדיק אובד בצדקו (קהלת ז טו), ר"ל אפילו בשעת צרתו ואיבודו הוא בצדקו, ומלמד לדעת לבניו כענין שדרשו שם על צדיק אחד שחתכו את רגלו, ולמד אז לבנו דעת עד כמה הוא מחייב לטפל באבר הנחתך, ומהיכן יפרוש מלטמאות, עיין שם בדבריהם. ועל עיקר הדיבור שאמר כי ארד וכו', וכבר כתבנו שדיבורו הוכרח להתקיים, והיאך יתכן. נראה לומר שרוח ה' דיבר בו, והכוונה על גלות מצרים שהיא המקום היותר עמוק שבכל הקליפות כשאול העמוקה מכל חדרי גיהנם, על כן אמר כי ארד אל בני ולא אמר על בני, והכוונה ברוח הקודש אליו ממש ארד למצרים עמוקה כשאול, ואמרו אב"ל, כי בוודאי היה מתאבל ונאנח בעת ירידתו למצרים כאשר נגלה אליו הענין, עד שהוצרך הש"י אז לדבר על לבו אל תירא מרדה מצרים (בראשית מו ג) כנודע: