הלכה על שמות 12:20

חָמֵץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּדָבָר אַחֵר תּוֹךְ הַפֶּסַח בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ הֲרֵי זֶה אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא. וְחָמֵץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה אִם נִתְעָרֵב בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָכְלוֹ אַחַר הַפֶּסַח. שֶׁלֹּא קָנְסוּ וְאָסְרוּ אֶלָּא בֶּחָמֵץ עַצְמוֹ אֲבָל הַתַּעֲרֹבֶת מֻתָּר בַּאֲכִילָה לְאַחַר הַפֶּסַח:

אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֶלָּא עַל אֲכִילַת עַצְמוֹ שֶׁל חָמֵץ אֲבָל עֵרוּב חָמֵץ כְּגוֹן כּוּתָח הַבַּבְלִי וְשֵׁכָר הַמָּדִי וְכָל הַדּוֹמֶה לָהֶן מִדְּבָרִים שֶׁהֶחָמֵץ מְעֹרָב בָּהֶן אִם אֲכָלָן בְּפֶסַח לוֹקֶה וְאֵין בּוֹ כָּרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב כ) "כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאָכַל כְּזַיִת חָמֵץ בְּתוֹךְ הַתַּעֲרֹבֶת בִּכְדֵי אֲכִילַת שָׁלֹשׁ בֵּיצִים הוּא שֶׁלּוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם אֵין בַּתַּעֲרֹבֶת כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת שָׁלֹשׁ בֵּיצִים אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לוֹ לֶאֱכל אִם אָכַל אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

ה. מצות לא תעשה שלא לאכול תערובת חמץ בפסח. שנאמר (שמות יב, כ): "כל מחמצת לא תאכלו". בין נתערב במינו ובין נתערב שלא במינו, אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס, עובר על לאו זה ואין בו כרת; ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, מכין אותו מכות מרדות. ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות: