Quotation_auto על שמות 12:20

שבעת ימים מצות תאכלו. הם ז' ימי הדרך. מצות תאכלו. הוא סי' חירות ולא לחם חמץ. שהוא סי' גלות וחטא ויצר הרע. שהוא מעול וחומץ. והוא סבת כל הגליות כולם. וכן כמו שבקרבן צוה כי כל שאור ודבש לא תקריבו. כן צוה בכאן לאכול מצה זכר לקרבן פסח. וכן רמז להם כי כמו שמצה היא לחם עוני לחם חסר. כן הם אע"פ שיצאו ממצרים. לא היו שלימים באמונתם עד היום השביעי שעברו בים. כי אז האמינו בה' ובמשה עבדו. ולכן צוה וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש. הוא יום השירה. ואמר ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את ישראל. ולכן ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם. והאוכלו חייב מיתה. אחר שהוא בן חורין ורוצה להיות עבד. ואמר בכל מושבותיכם תאכלו מצות. לדורות. לפי שהוא רמז ג"כ לגאולתינו:

ושמרתם את היום הזה לדורותיכם למה נאמר. והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה דברים שהן משום שבות מנין תלמוד לומר ושמרתם להביא דברים שהן משום שבות. ואף חולו של מועד יהא אסור משום שבות והדין נותן הואיל ויום טוב הראשון והאחרון קרוי מקרא קודש וחולו של מועד קרוי מקרא קודש אם למדת על יום טוב הראשון שהן קרוין מקרא קודש הרי הן אסורין משום שבות חולו של מועד קרוי מקרא קודש אינו דין שאסור משום שבות. תלמוד לומר ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. בראשון בארבעה עשר וגו' קבעו הכתוב חובה. עד יום האחד ועשרים לחודש למה נאמר. לפי שהוא אומר שבעת ימים מצות תאכלו אין לי אלא ימים לילות מנין תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לרבות את הלילות. תניא חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו וכרת דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר חמץ לפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום. תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת. רבי יוסי הגלילי אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה. ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ דברי ר' יהודה. אמר לו רבי שמעון וכי אפשר לומר כן הרי כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ. בשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ. מאי טעמא דרבי יהודה תלתא קראי כתיבי לא יאכל חמץ. כל מחמצת לא תאכלו. לא תאכל עליו חמץ. חד לפני זמנו. וחד בתוך זמנו. וחד לאחר זמנו. ורבי שמעון מחמצת מבעיא ליה לכדתניא מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו. נתחמץ מחמת

בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת. ובית הלל אומרים זה וזה בכזית. מאי טעמא דבית שמאי אם כן לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה בכזית שאור שחמוצו קשה לא כל שכן שאור דכתב רחמנא למה לי לומר לך ששעורו של זה לא כשעורו של זה. ובית הלל צריכי דאי כתב רחמנא שאור משום דחמוצו קשה אבל חמץ שאין חמוצו קשה אימא לא. ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה אבל שאור דאין ראוי לאכילה אימא לא קמשמע לן. ובית שמאי לית להו להא דאמר ר' זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ. לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי כי פליגי לענין בעור בית שמאי סברי לא ילפינן בעור מאכילה וכו'. ובית הלל כל מחמצת לא תאכלו וכו' למה נאמר לפי שנאמר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה אין לי אלא חמץ תערובתו מנין תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו. כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי יכול יהא ענוש כרת תלמוד לומר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים על עירובו ולא כלום. ורבי אליעזר עירובו בלאו מנא ליה. דכתיב כל מחמצת לא תאכלו. אי הכי כרת נמי ליחייב דהא כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. ההוא מחמצת מבעיא ליה לכדתניא אין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת