הלכה על שמות 2:13

שהזהיר הדיין מהכות החוטא הכאות גדולות ממיתות, ובאור זה שכל המחוייב מלקות הנה תכלית מה שילקה ארבעים חסר אחת כמו שבא בקבלה שלא יכה אדם עד שישער ההכאה באדם המוכה לפי כחו ושניו ומזגו וצורת גופו אם יכול לסבול הכאת העונש כלו יוכה ואם לאו יוכה כפי שיעור סבלו לא פחות משלש הכאות, אמרו כדי רשעתו במספר, ובאה האזהרה מהוסיף בהכאתו ואפילו הכאה אחת נוספת על השערת הדיין שיוכל לסבול. והוא אמרו כדי רשעתו במספר ארבעים יכנו לא יוסיף. ולשון ספרי אם הוסיף עובר בלא תעשה אין לי אלא שמוסיף על הארבעים מנין על כל אומד ואומד שאמדוהו בית דין תלמוד לומר לא יוסיף פן יוסיף. ומזאת אזהרה היא אזהרה מהכות כל איש מישראל, אם החוטא אנו מוזהרין שלא להכותו שאר כל אדם לא כל שכן. וכבר הזהירנו מלרמוז להכות אפילו לא יכה אמרו (סנהדרין נ"ח:) כל המגביה ידו על חבירו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך. (תצא, סנהדרין פט"ז):

וחכמים הם חסרו אחת מהארבעים לגדר לאו ד''לא יוסיף'', כן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (סנהדרין יז, א), והוא תמה לפי הגמרא. וזה הלאו היא אזהרה מהכות כל איש מישראל, ואם החוטא זה אנו מוזהרים עליו שלא להכותו, שאר כל אדם לא כל שכן? וחכמים זכרונם לברכה מנעו אותנו אפילו מלרמז להכות, אמרו (שם נח, ב) כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע, שנאמר (שמות ב, יג) ויאמר לרשע למה תכה רעך.