הלכה על שמות 20:6

ב. לענין כל הטוב שנסבב על ידי זה גם לאחריני, יכנס זה גם כן בתוך זכיותיו של ראשון. כגון: מי שהתמוטט מנכסיו, והלוה לו אחד איזה סך. ועל ידי זה השתכר והחיה את עצמו ובני ביתו, והספיק מים ומזון גם לשאר פועלים שהשתכרו אצלו אחר כך, וכהאי גונא - חושבין להמיטיב הראשון הזה כאלו החיה אותו ואת כל אנשי ביתו, והיטיב לכל האנשים שקבלו הטובה, כי כל זה נסבב על ידי מעשה ראשון. ומצאנו זה בדברי חז"ל (בבא קמא קי"ט.): אמר רבי יוחנן: כל הגוזל חברו שוה פרוטה, כאלו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר (משלי א' י"ט): "כן ארחות כל בצע בצע, את נפש בעליו יקח" וכו'. וכי תימא: נפש דידה אין, בניו ובנותיו לא. תא שמע (ירמיה ה' י"ז): "ואכל קצירך ולחמך יאכלו בניך ובנותיך". וכי תימא: הני מלי היכי דקעביד בידים, אבל גרמא לא. תא שמע (שמואל ב', כ"א א'): "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים, על אשר המית את הגבענים". וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג שאול את נב עיר הכהנים, שהיו מספיקין להם מים ומזון [עבור שהיו חוטבי עצים ושואבי מים למזבח], מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן. מזה נוכל לראות את הנהגת דין שמים, שהוא נורא מאד, שחושבין בה כל הסבות הנולדות על ידי פעלת האדם. שאפילו דבר שהוא גרמא בעלמא, שגרם בפעלותיו ריעותא לחברו; ואפילו אם אותו הריעותא לא נעשה בפעל ממש להנדון על ידי גרמא, רק שבסבותיו מנע את האיש הממציא רוח לחברו להשתכר, שיוכל לזון בני ביתו, נחשב מן השמים כאלו הרגו ממש לאותו פלוני ואנשי ביתו, ונענש עבור זה בענש גדול. וידוע שמדה טובה מרבה ממדת פרענות [שבמדת פרענות הוא עד שלשים ועד רבעים, ובמדה טובה כתיב (שמות כ' ו'): "ועשה חסד לאלפים", כמו שאמרו חז"ל (תוספתא סוטה ד' א')]. אם כן על אחת כמה וכמה, שאם ייטיב לחברו באיזה ענין, ועל ידי זה נסבב טובה גם לאנשי ביתו וליתר אנשים, בכל מלי דמיטב שיצמח מזה, יחשב גם להראשון לענין קבלת הגמול. והנה כאשר יתבונן האדם בכל זה, יתחזק בכל כחו להיטיב לזולתו בכל מה שיוכל.

שלא ישבע לשוא, שנאמר "לֹא תִשָּׂא אֶת שָׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ו; דברים ה, י).

וענין עריות שנהרגין עליהם למדו אותן חכמים זכרונם לברכה (סנהדרין שם) לפי שהקשה נערה מארסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבר כמו שאמרנו כן נערה מארסה, יהרג אדם ולא יבעל אותה, כי התורה לא תמשל משלים חנם, רק ללמד ענין. ועוד יש להם בזה סמך מן הקבלה, שהיא חומת ברזל לכל דבריהם. וכתבו הראשונים דלא אמרינן יהרג ואל יעבד לעולם, אלא לעבר עברה, אבל להבטל ממצוה יעבר ואל יהרג ואל יעשה המצוה, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין שם) באסתר קרקע עולם היתה, כלומר, והוא כעין שב ואל תעשה, שהרי האשה על כרחה נבעלת, ואפילו סיעה האשה בתשמיש לאחר שהלבישה היצר לא תתחיב בכך, שאין אנס גדול ממנו. ומה שמצינו מעשים לחסידים הראשונים שנהרגין אפילו על בטול מצוה, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (מכילתא שמות כ ו) מה לך יוצא לסקל? על שמלתי את בני, מה לך יוצא לצלב? על שנטלתי את הלולב, מדת חסידות עשו הם וראו שהדור היה צריך לכך, והיו חכמים גדולים ראויין לכך להורות על זה, שאלמלא כן שהיו גדולים וחכמים, לא היו רשאים למסר נפשם למות, שלא לכל אדם יש רשות להרג במה שלא חיבונו זכרונם לברכה להרג עליו, ולא עוד, אלא שמתחיב בנפשו (רמב''ם יסודי התורה ה ד).