Chasidut על שמות 20:6

באופן אחר נ"ל המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה, פרשת פרה אדומה ראה. כי ידוע דקרח היה סבור להיות במקום משה, והנה מה ראה לזה, והלא כבר ידעו מדריגת משה בקריעת ים סוף ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות יד לא), ואחר כך במתן תורה בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט ט). אך נודע דבפרה אמר השי"ת למשה לך אני מגלה טעמה של פרה (במ"ר פי"ט ו'), שהיא בבחינת חקיקה, ולא ישיגה רק מי שנתעצם עם התורה לכך, אבל לאחרים חקה. ולכך פירשו המפרשים מאמר שלמה אמרתי אחכמה (קהלת ז כג), שדרשו רז"ל (במ"ר פי"ט ג') שבקש לידע סודה של פרה אדומה, והיא בלתי אפשר רק שיהיה בעצמו החכמה. והיינו אחכמה, אבל היא רחוקה ממני דייקא, ועיין בקרבן ראשית. והנה קרח השיג מעלה גדולה, שהבין והשיג הענין של פרה אדומה, על כן בקש להיות כמשה, וידוע דראיה בכמה מקומות הוא לשון הבנה, כמו ראה דבריך טובים (שמואל ב' טו ג) וכמו ראה דבר ה'. ורז"ל דברו בהעלם, שמכח שהשיג טעמו של פרה, הרהיב בנפשו עוז לחלוק על משה, וזה הוא מוסר גדול שאדם כזה בשביל גאותו נפל ונשבר. ויש לומר עוד באופן אחר, על פי מה שדרשו רז"ל (נדרים נ"ה.) ממדבר מתנה (במדבר כא יח-כ), אם משים עצמו כמדבר, התורה ניתנה לו במתנה, וכיון שנתנו לו במתנה נחלו אל, שנאמר (במדבר כא יט) וממתנה נחליאל, והיינו שנתעצם והבן, דהיינו כמו נחלה, דקיימא לן ירושה אין לה הפסק, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות, ואחר כל הכבוד הזה אם הגיס דעתו, הקב"ה משפילו שנאמר (במדבר כא כ) ומבמות הגי. ואם כן ראוי לעלות לגדולה, לכך חלק על משה על נשיאותו של אליצפן, דאמר כיון שהשיג ענין פרה אדומה, הרי נחלו אל וראוי הוא לגדולה. אבל שכח סיפא דקרא ומבמות הגי, ואלמלא לא היה שם דעתו על הגדולה, ודאי היה עולה לגדולה. והנה אם כי כבר עלה אם הגיס דעתו הקב"ה משפילו, על אחת כמה וכמה אם הגיס דעתו קודם שעלה שלא יעלה, כמ"ש הבית יוסף (בטור חו"מ סימן א') לישב הסתירה של על שלשה דברים העולם עומד וכו' (אבות פ"א מ"ב), עיין שם. ושורש הדברים הוא, כי כל הרודף אחר הכבוד וכו' וכל הבורח מן הכבוד וכו', והטעם בזה כי מי שסובר שראוי לכבוד ורודפו, הכבוד בורח ממנו כי באמת אין שום אדם ראוי לכבוד ומעלה, כי מי הקדימני ואשלם (איוב מא ג), וכמו שנאמר (תהלים סב יג) ולך ה' החסד וגו', (שמות כ ו) ועושה חסד וגו' לאוהביו. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת וגו', דמן הדין אין מגיע לצפון כלל, רק היא מגודל טיבו ית"ש, ואין החסד ניתן רק למי שמקבלו בתורת חסד, והבן זה.

והנ"ל, דהנה במסכת ב"ב (דף קי"ז ע"א) יליף מקרא דונתתי אותה לכם מורשה, דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, עיין שם. ושם (ב"ב דף קי"ט ע"א) מסיק דמוחזקת היא ליוצאי מצרים, דבניהם נטלו חלק בכורה, עיין שם. והנה לכאורה קשה ממה נפשך, אי זכו משעת הבטחה אם כן הרי זכו האבות, ואם כן הרי ראוי להתחלק ארץ ישראל לשנים עשר חלקים שווין, שהם בני יעקב וכל אחד מוריש לבניו כפי הבנים ולא כפי הבני בנים. ואי לא זכו עד שעת ביאתן, אם כן היה ראוי להתחלק לבאי הארץ ולא ליוצאי מצרים. ונ"ל לתרץ על פי מה דקיימא לן בשו"ע חו"מ (סימן רמ"ה) ובאה"ע (סי' נ"א) דנתתי מהני, אבל לא אתן. והוא מגמרא פרק השולח (גיטין דף מ':) עשיתי פלוני עבדי בן חורין וכו', אעשנו בן חורין וכו', אמר רבי יוחנן וכולן בשטר, ואף להסוברים דקנין מהני אף באתן, היינו לענין שצריך לקיים מה שקבל עליו, אבל מכל מקום לא זכה בו המקובל כל זמן שלא נתן, ואם כן ממילא דאין נופל בו לשון ירושה להוריש לבניו, והבן. וכן מבואר בתשובת מיימוני בשם העיטור, (הובא בתשובת שארית יוסף סימן ב'). והנה השי"ת הבטיח להאבות רק שיתן את הארץ, ואם כן הוי אתן ולא קנו מן הדין, (ואף שהבטחה שבפרשת לך (בראשית יז ח) נאמר ונתתי, הוי כמו אתן כי הוא"ו הופכת להבא, וכן פירש התרגום ואתן), אף דמחויב לקיים דהא נשבע להם, כדכתיב (שופטים ב א) אשר נשבעתי לאבותיכם וגו', וכמו שנאמר אשר נשאתי את ידי, מכל מקום לא זכו כמ"ש בשם תשובת מיימוני. אך די"ל דשאני אמירתו של השי"ת דעבר ועתיד הוא אחד אצלו, ואם כן אשר עתיד להיות כבר היה, אם כן אתן הוי כמו נתתי, והבן. אמנם נ"ל לחלק בזה בין אם היה האמירה והבטחה בשם הויה ב"ה, ובין אם היה בשם אל שדי כמו שאבאר, דהנה שם אל הונח או על שכובש כעסו בחזקה, כמ"ש התוספת (ר"ה דף י"ז ע"ב בהג"ה שם) ועושה חסד (שמות כ ו), כמו שנאמר (תהלים נב ג) חסד אל וגו', וכן שדי או על שאמר לעולמו די (חגיגה י"ב ע"א), או על שידור המערכה, ואם כן הם תארים מחודשים בבריאה ונופלים תחת הזמן, כי הזמן נברא וכל הנבראים נופלים תחת הזמן, מה שאין כן שם העצם שמורה רק על מהותו היה הוה ויהיה, ואמרו רז"ל (פרקי דר"א פ"ג) עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד, ואם כן הוא למעלה מהזמן, כי הזמן מכלל הנבראים ועבר ועתיד והוה הוא אחד כי רק הזמן מחלקן, אבל מה שלמעלה מהזמן אין בו פירוד והיא אחדות השם, הוא היה והוא הוה והוא יהיה, ומה שהיה הוא שיהיה, ואשר עתיד להיות כבר היה, והבן זה. ולפי זה יש לומר דבשלמא אם היה הבטחה בשם הויה, שמורה על היותו למעלה מהזמן ועבר ועתיד והוה אחד, אם כן הוי אתן כמו נתתי, מה שאין כן אם ההבטחה היא בשמות אל שדי שתולים בזמן, אם כן ההבטחה בבחינת התחלקות עבר ועתיד, הדר הוי כמו אתן. ולפי זה מתורץ קושיא הנ"ל היטב, דהאבות לא זכו בארץ דהוי קנין אתן, אף דמחויב לקיים מכח שנשבע להם, מכל מקום לא זכו להוריש לבניהם וכמ"ש לעיל, ואף דעבר ועתיד אצל השי"ת הוא אחד, מכל מקום הרי לא הבטיח להם בשם הויה המורה על בחינה זו, רק בשמות אל שדי התלוים בזמן והוי קנין אתן, אבל יוצאי מצרים שהבטיח להם בשם הויה ב"ה, וכדכתיב כאן לכן אמור לבני ישראל אני הויה וגו', דהוא למעלה מהזמן, אם כן הוי נתתי ושפיר זכו, והטעם דלהם ניתנה ולא לאבות, משום דארץ ישראל היא שכר השיעבוד והעבודה, כמו ששלחו אל מלך אדום שטר חוב היה מוטל על שנינו וכו' (במ"ר פי"ט ט"ו). והנה בהאבות לא שיעבדו רק בהיוצאי מצרים לבדם, והם סבלו כל הצרות והעבודה הקשה, והבן.

וּבְזֶה הַחֶסֶד הוּא מְתַקֵּן אֵלּוּ הָאַלְפִין הַנְּפוּלִים הַנַּ"ל, בִּבְחִינַת (שמות כ׳:ו׳): וְעוֹשֶׂה חֶסֶד לָאֲלָפִים: