הלכה על שמות 21:17

כְּשֵׁם שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַל אָבִיו כָּךְ אֵינוֹ חַיָּב עַל אִמּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא יז) "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ" אֶת שֶׁהוּא חַיָּב עַל אָבִיו חַיָּב עַל אִמּוֹ וְזֶה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַל אָבִיו אֵינוֹ חַיָּב עַל אִמּוֹ:

מו. מצות לא תעשה שלא לקלל אב ואם. שנאמר (שמות כא, יז): "ומקלל אביו ואמו מות יומת". ואם קללו בשם, חייב סקילה; ואפילו אם קללם לאחר מיתתם בשם. קללם בכינוי, לוקה. לא ישביע את אביו שבועה שיש בה אלה. ולא יהיה שליח בית דין לנדותו. ואסור לבזותם שכל המבזה אביו או אמו, אפילו ברמיזה, ארור מפי הגבורה, שנאמר (דברים כז, טז): "ארור מקלה אביו ואמו". ונוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות:

שלא לקלל אב ואם - שלא לקלל אב ואם, שנאמר (ויקרא כ ט) איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו וגו'. והאמת שעקר האזהרה בקללת אב ואם אינה מן המקרא, כי בכאן לא יזכיר רק הענש במקלל, וכן מה שכתוב בסדר משפטים (שמות כא יז) ומקלל אביו ואמו מות יומת. שם גם כן לא דבר אלא בענש, וזהו שאמרו במכלתא (משפטים פ''ה מי''ז) ומקלל אביו ואמו וגו', ענש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר אלהים לא תקלל (שם כב כז) אם נשיא הוא הרי הוא בכלל ונשיא בעמך לא תאר, ואם בור הוא הרי הוא בכלל לא תקלל חרש. הרי אתה דן בנין אב משלשתן וכו', עד הצד השוה שבהן שהם בעמך ואתה מזהר על קללתן, אף אביך שבעמך אתה מזהר על קללתו. וכן אמרו גם כן בספרא (קדושים י ז) איש איש אשר יקלל, ענש שמענו וכו', כמו הלשון אשר במכלתא בשוה, ומפני שאין לאזהרה זו לאו מיוחד אלא שהוא יוצא מכלל שלשה לאוין כתבתיו על מקרא זה שמדבר בענש, וכמו כן כתבו הרמב''ם זכרונו לברכה (בסהמ''צ ל''ת שיח), במקלל אביו ואמו מות יומת שהוא מדבר בענש.