הלכה על שמות 21:26

כֵּיצַד בְּרָאשֵׁי אֵיבָרִים. הַמַּכֶּה אֶת עַבְדּוֹ בְּכַוָּנָה וְחָסְרוּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵיבָרִים שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין יָצָא לְחֵרוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (שמות כא כז) "שֵׁן" וְ (שמות כא כו) "עַיִן" לִדּוֹן מֵהֶן מָה שֵׁן וְעַיִן מוּמִין שֶׁבְּגָלוּי וְאֵינָן חוֹזְרִין אַף כָּל מוּמִין שֶׁבְּגָלוּי וְאֵינָן חוֹזְרִין יֵצֵא הָעֶבֶד בּוֹ לְחֵרוּת. אֲבָל הַמְסָרֵס עַבְדּוֹ בַּבֵּיצִים אוֹ הַחוֹתֵךְ לְשׁוֹנוֹ אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת שֶׁאֵינָן מוּמִין שֶׁבְּגָלוּי. וְכֵן הַמַּפִּיל שֵׁן הַקָּטָן אֵינוֹ יוֹצֵא לְחֵרוּת שֶׁהֲרֵי סוֹפוֹ לַחְזֹר:

וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי וְכָפַר וְנִשְׁבַּע וְהָעֶבֶד שֶׁתָּבַע רַבּוֹ וְאָמַר הִפַּלְתָּ שִׁנִּי וְסִמֵּיתָ עֵינִי וְכָפַר וְנִשְׁבַּע פָּטוּר מִשְּׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. שֶׁאִלּוּ הוֹדָה לֹא הָיָה מְשַׁלֵּם מִפְּנֵי שֶׁהוּא קְנָס. אֲבָל חַיָּב בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מצות בית דין לדון נזקי בהמה - לדון בדין שור המזיק בין שהזיק אדם כמו שכתוב בפרשת (שמות כא כח) וכי יגח, בין שהזיק ממון כמו שכתוב בפרשת (שם לה) כי יגוף. ועקר פרושו (רש''י שם) של יגף ידחף. ומיהו בין שהזיקו בגופו או ברגליו או נשך בשניו או אפילו הזיק בקרניו כלן בכלל לשון נגיפה משמע, אבל נגיחה לא משמע אלא בקרן (ב''ק ב, ב) וכבר נתרבו נזקי שור באדם מדכתיב בפרשת כי יגח והמית דמשמע (מכילתא שם) והמית מכל מקום בין בנגיחה בין בשאר דברים. ולאו דוקא שור אלא (ב''ק נד, ב) אפילו כל בהמה וחיה ועוף שהזיקו חיבין אלא שדבר הכתוב ברגיל. וכבר אמרנו שכל המצות הבאות לנו על דבר המשפט שרש אחד להן, ודבר משכל הוא, ואיני צריך לחזר אותו בכל אחת ואחת.