הלכה על שמות 23:16

אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים קֹדֶם לַעֲצֶרֶת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג טז) "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ". וְאִם הֵבִיא אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא יַנִּיחֵם שָׁם עַד שֶׁתָּבוֹא עֲצֶרֶת וְיִקְרָא עֲלֵיהֶן. וְכֵן אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים אַחַר חֲנֻכָּה. שֶׁהַבִּכּוּרִים שֶׁבִּכְּרוּ אַחַר חֲנֻכָּה הֵן חֲשׁוּבִין מִשָּׁנָה הַבָּאָה. וְיַנִּיחֵם עַד אַחַר עֲצֶרֶת:

וכאשר יבא חדש לבנה פעם אחרת בימי האביב בארץ ישראל, אז תעלה שנה אחת, בין שתהיה השנה שנים עשר חדש או שלשה עשר. על כן לא קראו בלשון הקדש חדש האביב ״ניסן״ רק ״ראשון״. וככה כל החדשים. על כן לא תמצא בעשרים וארבעה ספרים שמות החדשים הנודעים היום, שתחילתם ניסן, רק בספרי בני הגולה.⁷⁸ ״ניסן ואייר וסיון וכל שמות החדשים אינם לשון קדש, כי אם לשון כשדים. על כן לא תמצא במקרא כתוב אחד מהם, רק בנבואות זכריה ודניאל ועזרא ומגלת אסתר שהיו בגולה. וככה הפירוש [לפסוק ׳בחדש הראשון הוא חדש ניסן׳ (אסתר ג ז)] — בחדש הראשון, שנקרא ניסן בלשון כשדים״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ עא). מקור לזה בתלמוד ירושלמי: ״אמר רבי חנינה שמות חדשים עלו בידם מבבל. בראשונה ׳בירח האיתנים׳ (מלכים־א ח ב), שבו נולדו אבות, מתו אבות, נפקדו אימהות. בראשונה ׳בירח בול׳ (שם ו לח), שבו העלה נובל, והארץ עשויה בולות בולות, שבו בוללים לבהמה מתוך הבית. בראשונה ׳בירח זיו׳ (שם ו לז), שבו זיוו של עולם, הצמחים ניכרין והאילנות ניכרין. מיכן והילך ׳ויהי בחדש ניסן שנת עשרים׳ (נחמיה ב א), ׳ויהי בחדש כסלו שנת עשרים׳ (שם א א), ׳בחדש העשירי הוא חדש טבת׳ (אסתר ב טז)״ (ראש השנה, פרק א הלכה ב). והנה ראשית שנת ישראל איננה מיום התקופה, רק מיום ראש חדש הלבנה. ואחר שידענו כי זה ראשון, נעשה המועדים בחדש השביעי ממנו. כי אם היה הפסח בימי אביב השעורים, יבא חג שבועות בקציר וסכות באסיף.⁷⁹ ראב״ע בא לפרש המשך הפסוקים ״את חג המצות תשמר…למועד חדש האביב…וחג הקציר…וחג האסף״ (שמות כג טו-טז). פירושו הוא שאם יחוגו את הפסח בחדש האביב, אז יבוא חג שבועות בימי הקציר, וחג הסוכות בימי האסיף. השווה פירושו הקצר לשמות יג ד (עמ׳ רסד): ״טעם ׳בחדש האביב׳, שיעשו אותו בימי אביב, כאשר אמר על חג עצרת ׳חג הקציר׳ (שמות כג טז). ואם זה הראשון נעשה בימי אביב השעורים, לעולם השני יהיה בימי תחלת קציר חטים, אז יבוא חג סוכות באסיף״.

ועוד⁸⁰ עתה בא להוסיף שלכמה עניינים מתחילים את השנה מחודש תשרי. וכך כתב בספר העיבור: ״לולא כי לא ארצה להאריך הייתי מביא ראיות מן התורה שתחלת השנה מתשרי. הלא תראה הכתוב אומר ׳לא תזרע׳ (ויקרא כה ד) ואחר כן ׳לא תקצור׳ (שם כה ה). ושנת השמטה תוכיח. גם היובל בעשר לתשרי. וקריאת התורה בתחלת השנה, לא בחציה. על כן כתיב ׳תקופת השנה׳ (שמות לד כב). רק ניסן הוא תחלת יציאתנו ממצרים. גם קדמונינו תקנו בראש השנה ׳זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון׳ (תפילת מוסף לראש השנה)״ (שער ב, דף ה עמ׳ ב־דף ו עמ׳ א). בפירושו לשמות יב ב (עמ׳ עד) כתב: ״האומות אומרים כי אם השנה בנויה מהחדשים, הנה חדש האביב הוא יסוד וראש, אם כן למה תחלו מספרכם מהחדש השביעי ותאמרו כי הוא ראש השנה? והתשובה, כבר הזכירו חז״ל כי ׳ארבעה ראשי שנים הם׳ (משנה, ראש השנה פרק א הלכה א)״. מצאנו כתוב בסכות ״תקופת השנה״ (שמות לד כב), וכתוב ״בצאת השנה״ (שם כג טז). והנה יום צאת השנה שעברה תכנס השנה הבאה.⁸¹ ״וחג [האסיף תקופת השנה] — כתוב בשני מקומות, ושם ׳בצאת השנה׳ (שמות כג טז), כי סוף השנה הוא תחלת השנה האחרת״ (פירוש שמות לד כב). משמע ש״תקופת השנה״ פירושו התחלת סיבוב השנה. ומצאנו כתוב כי צוה ה׳ מצות הקהל לקרא כל התורה⁸² אולם במשנה שונים: ״קורא מתחלת ׳אלה הדברים׳ עד ׳שמע׳, ו׳שמע׳, ׳והיה אם שמוע׳, ׳עשר תעשר׳, ׳כי תכלה לעשר׳, ופרשת המלך, וברכות וקללות, עד שגומר כל הפרשה״ (סוטה, פרק ז הלכה ח). בחג הסכות בשנת השמיטה (דברים לא י-יג), וכתוב ״למען ילמדו״ (שם לא יב). ואיננו נכון להיות זה אחר חצי השנה.⁸³ ״ראינו מפורש כי קדוש שנת היובל בחדש השביעי בעשור לחדש (ויקרא כה ט-י). ועוד, כי צוה השם לקרוא בתורה במועד שנת השמיטה בחג הסוכות (דברים לא י-יא), ׳למען ישמעו ולמען ילמדו׳ (שם לא יב). ואם בתחלת שנת השמיטה תהיה מניסן, למה לא צוה לקרוא בתורה בחג המצות. והנה חצי שנה עמדו בטלים״ (פירוש שמות יב ב, עמ׳ עד). ואל יקשה בעיניך מלת ״מקץ שבע שנים״ (שם לא י),⁸⁴ כוונתו לפסוק ״ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות״, שמשמע שמצוות הקהל היא בשנה שלאחר השמיטה, בשנה השמינית. כי הנה כמהו ״מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו״ (ירמיה לד יד). כי שנים קצוות יש לכל דבר, והנה יש לו ראשית וסוף.⁸⁵ כך פירש ראב״ע על אתר: ״מקץ שבע שנים — תחלת השנה״ (פירוש דברים לא י). אולם במשנה שונים: ״פרשת המלך כיצד? מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה, שנאמר ׳מקץ שבע שנים במועד וגו׳׳ (דברים לא י)״ (סוטה פרק ז הלכה ח), פירשו ״מקץ״ — בסוף. והיתה תחלת שנת השמיטה בתשרי, שהוא החדש השביעי, בעבור כי אז יחל חצי השנה שהזריעה תהיה בו. וככה כתוב בשנת השמיטה ״לא תזרע(ו)״ (ויקרא כה ד), ועוד ״וזרעתם את השנה השמינית״ (שם כה כב).⁸⁶ ״אמרו הצדוקים, כי ׳תבואתנו׳ ראיה כי תחלת השנה מניסן. ואין זו ראיה, כי יתכן להיות פירוש ׳תבואתנו׳ — מה שתוציא הארץ מעצמה. ואם אמרו לא תקרא ׳תבואה׳ כי אם ׳ספיח׳, הנה לנגדם ׳מן השדה תאכלו את תבואתה׳ (ויקרא כה יב)״ (פירוש ויקרא כה כ). בפירושו לשמות יב ב (עמ׳ עד) כתב: ״נוכל ללמוד מדרך התורה גם מדרך התולדת, שאמר בתחלה ׳לא תזרעו׳ (ויקרא כה יא) ואחר כך ׳ולא תקצרו׳ (שם), כי הזריעה סמוכה לתשרי ולא לניסן. ועוד, אם שמנו תחלת השמיטה מניסן, מי שזרע בשנה הששית לא יקצור בשנה השביעית, כי הקציר אחר ניסן הוא, וכבר נכנסה שנת השמיטה. גם לא יזרע בשנת השמיטה. והנה כי דברי חכמינו זכרונם לברכה הם נכונים״.