הלכה על שמות 23:15

שָׁלֹשׁ מִצְוֹת עֲשֵׂה נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל רֶגֶל מִשָּׁלֹשׁ רְגָלִים וְאֵלּוּ הֵן. הָרְאִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יז) (שמות לד כג) (דברים טז טז) "יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ". וְהַחֲגִיגָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז טו) "תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ". וְהַשִּׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז יד) "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". הָרְאִיָּה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הִיא שֶׁנִּרְאֶה פָּנָיו בָּעֲזָרָה בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג וְיָבִיא עִמּוֹ קָרְבַּן עוֹלָה בֵּין מִן הָעוֹף בֵּין מִן הַבְּהֵמָה. וּמִי שֶׁבָּא לָעֲזָרָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְלֹא הֵבִיא עוֹלָה לֹא דַּיּוֹ שֶׁלֹּא עָשָׂה מִצְוַת עֲשֵׂה אֶלָּא עוֹבֵר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג טו) (שמות לד כ) "לֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַל לָאו זֶה שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. הַחֲגִיגָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הִיא שֶׁיַּקְרִיב שְׁלָמִים בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּבוֹאוֹ לְהֵרָאוֹת. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין הַשְּׁלָמִים בָּאִים אֶלָּא מִן הַבְּהֵמָה. וּשְׁתֵּי מִצְוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵן הָרְאִיָּה וְהַחֲגִיגָה אֵין הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בָּהֶן. וְהַשִּׂמְחָה הָאֲמוּרָה בָּרְגָלִים הִיא שֶׁיַּקְרִיב שְׁלָמִים יֶתֶר עַל שַׁלְמֵי חֲגִיגָה. וְאֵלּוּ הֵם הַנִּקְרָאִים שַׁלְמֵי שִׂמְחַת חֲגִיגָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כז ז) "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ". וְנָשִׁים חַיָּבוֹת בְּמִצְוָה זוֹ:

מִי שֶׁבָּא לַעֲזָרָה בְּתוֹךְ יְמֵי הֶחָג אֵינוֹ חַיָּב לְהָבִיא עוֹלָה בְּיָדוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּכָּנֵס. שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג טו) "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" אֵינוֹ אֶלָּא בְּעִקַּר הָרֶגֶל בִּלְבַד שֶׁהוּא יוֹם רִאשׁוֹן אוֹ תַּשְׁלוּמֵי רִאשׁוֹן. וְאִם הֵבִיא בְּכָל עֵת שֶׁיָּבִיא מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ וּמַקְרִיבִין אוֹתָהּ לְשֵׁם עוֹלַת רְאִיָּה. שֶׁהָרְאִיָּה אֵין לָהּ שִׁעוּר:

ולכך היו באים לפניו שלש רגלים בשנה פסח שבועות סוכות, בחג הפסח שהוא חדש האביב וזמן קציר שעורים. ובחג השבועות שהוא זמן קציר חטים. ובחג הסוכות שהוא זמן האסיף שמאספין כל הפירות לבית, וזהו שכתוב (שמות ל״ד:כ״ג) לראות את פני האדון ה' אלהי ישראל, וכתיב (שם כג) ולא יראו פני וגו' כלומר בלא קרבן כי היו צריכים על כל פנים להביא עולה ושלמים, ועם זה היה העולם מתברך במזונותיו מתוך שפע הברכה מן המקור אל המעין ומן המעין אל הגן ומן הגן אל ד' נהרות ג"ע שבעולם השפל אשר משם העולם לד' רוחות מתברך על יושביו, נמצאת למד כי כשהאדם עומד על שלחנו והוא אוכל על המחשבה הזאת הנה האכילה ההיא ענין גופני ופעולה טבעית. והנה היא חוזרת לעבודה עלויית שכלית, וזה טעם שכתוב (משלי ג׳:ו׳) בכל דרכיך דעהו כאשר הזכרתי. וא"כ הרי אכילתו נחשבת עבודה גמורה כאחת מן העבודות האלהיות או כמצוה אחת מן המצות, וזה עיקר הכוונה בסעודת השלחן שהגוף ניזון בו ונוטל חלקו הגופני מן האכילה הגופניית, והנפש במחשבה הזאת דשנה ורוה ושבעה כמו חלב ודשן מן האכילה הודאית בדרכי השם ובנעימותו ית', ועל זה נאמר (איוב ל״ו:ט״ז) ונחת שלחנך מלא דשן: