תהילים ט:י הלכה: בן איש חי

ומה שתוקעין תקיעה ושברים ותרועה ותקיעה בסדר זה תחלה, היינו כי התקיעה רומזת לשמחה וטובה, ושברים ותרועה רומזים לצער ויסורין כי זה ילולי יליל וזה גנוחי גנח, ולכך אין עושין תקיעה ושברים במשך אחד ונשימה אחת וכנזכר בספר ה'לבוש' ז"ל מפני שזו רומזת לשמחה וזו להפך ואין לערבם יחד. והנה ידוע המעשה באותו שעשה טבעת וכתב עליה גם זה יעבר, ואם הוא בצער אז יראנה ויתנחם, ואם הוא בטובה יראנה ולא יבא להתגאות בטובו ועשרו, כי יחשוב שגם זה יעבור ואין לו קיום. וכן כאן תוקעים אחר תקיעה (הרומזת לטובה ושמחה) שברים שהם רומזים לצער ויסורים, לרמוז לאדם שלא יתגאה בטובתו ויגבה לבו כי צריך לחשוב, אחר שמחה יבא לתוגה, ותוקעים אחר התרועה (הרומזת לצער ויסורין) עוד הפעם תקיעה (הרומזת לטובה) לרמוז, אם עומד בצער אל יתייאש מן הרחמים אלא יחשוב, סוף הכבוד לבא ויראה ימי טובה ושמחה, גם התקיעה הרומזת לטובה היא ארוכה במשך אחד, לרמוז הטוב יבוא בלתי הדרגות במשך אחד, אך שברים כוחות קצרים לרמוז שהצער יבא מעט מעט, וכמו שמרו על הפסוק (תהילים ט, י) "ויהי ה' משגב לדך משגב לעתות בצרה" שיחלק עת אחד גדול של צרה לעתות קטנים כדי שיסבלם האדם ולא ימות: