ויקרא ט:כד מחשבת ישראל: עקידת יצחק וספר יסודי התורה

^*ועתה וכו' הנה כבר בארנו למעל' בשער ג' כי עשר' מושגים (הנקראים בפי הפילוסופים עשר' מאמרות) ישיג המשכיל בהתבוננו בדברים הטבעיים, מושג עצמותם, כמותם, איכותם. מקומם זמנם ומצבם הצטרפותם לזולתם, פעולתם וקבלתם פעולות אחרים, וקנינם, והרמב"ם ז"ל קרא אותם במלת הגיון שער י' בשם "העצם, הכמה, האיך, האנה, המתי, המצב, המצטרף, מאמר שיפעל, ושיתפעל לו" עי"ש, ולפי זה יאמר הרב ז"ל פה, שבתחילת הבריא' וחידוש העולם הטבעיי (אשר מאז החל' הנהגת הי"ת הטבעית) נזכרו כל אלה, להורות כי כולם נמצאים בדברים הטבעיים שנבראו אז, כי במאמר "בראשית ברא" וכו' נכלל מאמר העצם, כי אז נבראו כל העצמים, ובמאמר "נעשה אדם" וכו' אשר הוא מבחר היצורים ורב האיכיות היקרות יותר מכולם, נכלל מאמר האיך, ובמאמר "ויברא אלקים את התנינים הגדולים" נכלל מאמר הכמות, כי הם הגדולים בכמותם הגופניות מכל ברואי העולם השפל ובמאמר "ויבדל וכו' בין המים אשר מתחת לרקיע" יוכלל מאמר האלה, ויעוד המקום המיוחד למשכן המים הנבראים, כמו שנכלל מאמר ההצטרפות והיחס שבין האדון לעבדו במאמר "וירדו בדגת הים" וכו' ומאמר שיפעל נכלל באמרו "תדשא הארץ דשא" וקבלת הברואים פעול' מזולתם שהוא מאמר שיתפעל נכלל במאמר "ויברך אותם אלקים" ומאמר המתי ומושג הזמן יוכלל במאמר והיו לאותות וכו' לימים ושנים" כמו שמאמר המצב נכלל במאמר יקוו המים אל מקום אחד, ומאמר "לו" ר"ל מושג הקנין במאמר, הנה נתתי לכם את כל" וחז"ל רצו להורות, כי גם בחידוש העולם המוסרי, שהחל ביום הוקם המשכן בראשון לחודש ניסן, וכבוד ד' נגלה עליו, ונתקרב' עדת ישראל לעבודתו ית' חוברו כל אלה עשרה המושגים יחד, כי נבחר לזה יום א' בניסן יום ברוא אלקים ארץ ושמים, וכל העצמים יצאו בו מאפס אל היש, (לדעת האומר בניסן נברא העולם) וזש"א "ראשון למעש' בראשית" המורה על מאמר העצם. והוא ראשון לנשיאים ר"ל שיתכבד בזה שהי' הנשיא הראשון היותר נכבד באיכות מעלתו מקריב בו. והוא ממאמר האיכות. ובבחינת הכמות נאסרו בו הבמות ונתמעטו בו מספר וכמות המקומות אשר הותר בם להקריב לד', ובבחינת המקום והאנה נתכבד ג"כ, כי בו החלה השכינ' לצמצם עצמות' ולשכון באוהל מועד בתוך בני ישראל, ובבחינת מושג ההצטרפות נתכבד כי בו החלו הכהנים לשרת בקודש; (כי מושג הכהן המשרת הוא מושג מצטרף אל הי"ת אדון כל אשר ישרת אותו) ובמושג הפעול' נתכבד, כי בו החלה עבודת המשכן, ובבחינת קבלת הפעולה, כי בו קבלו ישראל ברכת הי"ת מפי אהרן ובניו, כמו שנתכבד בבחינת מושג הזמן, כי הוא ראשון לחדשי השנ', ובבחינת המצב, כי בו נצטווה השחיט' להיות רק בצפון העזר' ושם היו מסמרות קבועים להכניס בתוכם צוארי הנשחטים, למען יהיו בעת השחיט' במצב הראוי להשחט, ובבחינת הקנין, כי בו נתנו החטאת והאשם למתנ' לבני אהרן לאכלם, והשלמים לבעליהם. ובאמרם ז"ל "ראשון לירידת האש" הוא ג"כ ממאמר העצם, כי בו נתחדש עצם שמימי זה, שהוא האש האלקי. והכוונה בכל זה להורות, כי כמו שבהנהג' הטבעיית יש עשרה מושגים אלה, כן ישנם גם בעניני המצות התוריות, שנתן אז לישראל בהחילו להנהיגם בהנהג' הנסיית ובהשגח' הפרטית. ועתה כדי לגדל ולחזק זה הענין הנפלא הנה הוא יתעלה ראה לקבוע לו מסמרות במה שנתן לאומה הזאת זמן קבוע ומיוחד להתחלת הסדר המעולה הלזה באומרו החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה כי הכונה כלה בשיהיה להם סימן קבוע שיהיה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים שהוא ראש לכל האותות והמופתים הנעשים בסדר ההוא המופלא והוא הסדר הנתן להם לבדם להתנהל בכל מעשיהם במקום סדרי בראשית אשר בהם יתפרסם העולם בכללו בענין ההנהגה הכוללת. וכמה נפלאו בזה דברי חז"ל במסכת שבת פרק ר' עקיבא (פ"ז): ובסדר עולם במה שאמרו שיום זה הנזכר בכאן נטל י' עטרות כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם. אמרו יום שמיני למלואים אחד בשבת היה ואחד בניסן היה ובו ביום מעמד אהרן ובניו ורחצו ידיהם ורגליהם במי הכיור ומנו העבורי' וסדרום על הסדר בו ביום התחילו הנשיאים להקריב את קרבנם דכתיב ויהי המקריב ביום הראשון. ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים. ראשון לאסור במות. ראשון לשכון שכינה בישראל. ראשון לכהונה. ראשון לעבודה. ראשון לברכה. ראשון לחדש. ראשון לשחיטת צפון. ראשון לאכיל' קדשים. ראשון לירידת האש שנאמר (ויקרא ט׳:כ״ד) ותצא אש מלפני י"י וגו'. בו ביום הקריבו ישראל תמידין ומוספין. ועל אותו היום נאמר (שיר ד' ה') עורי צפון עד אכלו רעים זה משה ואהרן שתו ושכרו דודים זו כנסת ישראל:

^*הענין וכו', כוונתו כי נוסד בטבע כל אדם שכוחות נפשו הפנימיות מתפעלות, ע"י פעולות חיצוניות, כמו שנמצא באלישע שהשכלתו הרוחנית וחול עליו הנבואה האלקית היתה מסובבת ע"י ניגון כלי השיר כמאה"כ "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה"', (ועיין מזה ברמב"ם פ"ו מהלכות יסודי התורה,) וכמו כן המציאו החכמים תחבולות שונות לחזק כח הזכרון באדם ולהשאיר בלבו על ידן זכרון הדברים אשר ראה או שמע, והחכמה המלמדת זאת תקרא מנעמאניקא, וכמו כן יש כלי ניגון שונים, אשר כנגן המנגן עליהם יתפעל השומע מהם לשמחה או לעצב ולאבל, לבכיה או לחרדה והתעוררות, והנה השופר עיקר פעולתו הוא לעורר החרדה בלב שומעיו, כמאה"כ "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", אבל בכל זאת לא כל הקולות היוצאת ממנו שוים, כי התקיעה הפשוטה תסבב כעין הרהבת עוז והתפעליות השמחה וישוב הדעת, תחת כי התרועה היא סימן החרדה והצער, והשברים ממוצעים הם בין שתיהם, ויען כי הצדיקים ישמחו ליום המשפט והדין אחרי הודעם כי בו יבואו על שכרם, כמאה"כ "וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלקים": והרשעים בהפך חרדים מיום הדין כמאה"כ "כהמס דונג מפני האש יאבדו רשעים מפני ה'", והבינונים יש להם התפעליות מעורבת משמחה עצב ותקוה, ולהורות על כל זה נצטוינו לתקוע בר"ה ג' קולות שונות אלה, תקיעה שברים תרועה, כמו שהולך הרב ז"ל ומבאר.- ולביאור הענין הזה אומר כי להיות הכחות הפנימיות מתפעלות מהפעולות החיצונות ונעזרות מהם כמו שנתבאר מהמלאכות המתוקנות לזה כמו מלאכת הנגון שעניינה להעיר השמחה או העצב בלב השומע לעורר אותו אל מה שיצטרך אליו מההשכלה או מהרוחניות כאומרו (מ"ב ג') והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' או מהבכי והאבל כאומרו (ירמיהו ט׳:י״ז) קראו למקוננות וגו'. ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים. וכבר המציאו החכמים מלאכות ותחבולות להעזר מהם אל השמירה והזכיר' וכיוצא באלו העניינים שאחשוב שכלם למדו מהתורה האלהית כמו שיבא בפרשת שמע שער צ' ב"ה. הנה הוא מבואר שיש כלים וכלים מכלים שונים שיש להם סגולות בכמו אלו העניינים. כלים שעקרן לישב המנוח' והשמח' בלבות האנשים כמ"ש (ש"ב ו') ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים ובכנורות ובנבלים ובתופי' ובמנענעי' ובצלצלים. וכלים מיוחדים לעורר הצער והחרד' כמו שנאמר אחר פרץ עוזא ודוד וכל בית ישראל מעלים ארון ה' בתרועה וקול שופר (שם) כמו שזכרנו זה שער נ"ט. ולזה מה שנתיחד בנגוני ר"ה זה הכלי מכל זולתו כמו שאמרו אמרו לפני מלכיות וכו' ובמה בשופר כי הוא המיוחד אל החרדה וההתעוררות מכל הכלים כמו שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ותקע בשופר והזהיר את העם. את קול השופר שמע ולא נזהר כו' (יחזקאל ל״ג:ה׳). ולפי שהיום הזה יום חרדה והתעוררות מכל הימים אמר המשורר עליו. הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב. שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל. תקעו בחדש שופר בכסא ליום חננו כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב (תלים פ"א.) הנה שבכל מיני השיר בחר הרנה והתרוע' כי הם עניינים קרובים כמו שנאמר (ויקרא ט׳:כ״ד). וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם (מלכים א כ״ב:ל״ו) ויעבור הרנה במחנה. ומכל כלי הזמר לא בחר רק בשופר. ולזה אמר שישאו זמרה מלפניהם ויתנו תוף כנור נעים עם נבל בבית משמרתם או למי שירצו ושיתקעו בשופר בכסא ליום חגנו ואז"ל אי זהו חג שהחדש מתכסה בו זה ראש השנה (ראש השנה ח':) כי חק לישראל מימים ימימה שבו הוא משפט לאלהי יעקב. והתוקע בו לשיר כגון שנאמר (במדבר י׳:י׳) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות לא יצא (ראש השנה כ"ט.) ואמר כי העקר הזה רצוני מהיותו שופט כל הארץ עדות ביהוסף שמו ויחס ליוסף כל האומה כמו שאמר (תלים פ') נוהג כצאן יוסף ואימתי שם העדות בצאתו על ארץ מצרים כמו שאמר (שמות י״א:ד׳) כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו' (שם י"ב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' ושם נתפרסם כי דין ומשפט לש"י עם מכעיסיו ונפרע מהם כרצונו. ואמר המשורר על שם הכנסיה שפת לא ידעתי אשמע הסירותי מסבל שכמו. והכוונה כי מה שלא ידעו ולא שמעו קודם לכן ראו בעיניהם ושמעו באזניהם והוא מאמר הש"י על העם ההוא הסירותי מסבל שכמו כפיו מדוד תעבורנ'. וכמו שאמר (דברים ד׳:ל״ד) או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. בצרה קראת וגו' אמר לו זה מה שיורה על אמתת ההשגחה בלי ספק והוא שלא נזקקתי לכם עד שצעקתם וקראתם באזני וכו' הושיענו ה' אלהינו כמו שנאמר (שמות ב׳:כ״ג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים וגו'. וזה מה שלא תוכל להכחישו ממראה עיניך אשר ראית אותו עם היות שהשכל האנושי משתומם בקרבו לאמר מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. והוא אומרו אענך בסתר רעם כי הרעם זה ממש ענינו הוא מפורסם מפני חוזק הרגשו ועם כל זה יתמהו עליו האנשים ויפנו הנה והנה כי לא ידעו מאין מוצאו. וזאת היתה נסבה לשאבחנך על מי מריבה סלה כי הקיצור הזה באופן המשך ממני אלו המעשים מביא האנשים לפסוח על שתי הסעיפים עד שכמעט שעבר מהם הענין הנסיי הנפלא מיד יחזרו לידי ספקן הראשין כמו שהיה בתחלתם שנאמר (שם י"ו) ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. ואיך שיפורשו הכתובים האלו מ"מ נתבאר מה שרצינו אליו מהיות הזמר מיוחד ליום הזה שהוא חק לישראל ומשפט לאלהי יעקב להעביר ולהשמיע במחנה העברים תרועה וקול שופר כמו שאמר (תלים מ"ז) עלה אלהים בתרועה יי' בקול שופר. וזו היא כוונת חכמינו ז"ל באומרם ובמה בשופר. וגם מה שאמרו בספרי (פ' בהעלתך) בשופר של חירות כי כל עוד שיכנע היצר וישפל עוד תוסיף מעלה ורוממות הנפש השכלית ואין צ"ל שתשחרר ולא תעבד לו כמו שביאר הש"י בעצמו (בראשית ד׳:ז׳) ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו. וכמו שאמרו (ר'ה כ"ו:) מצוה בכפוף כדי שיכפפו לבם בתפלה. זו היא כוונת כל נוסח:

ויש עוד מין אחר של הפרשה, והוא מה שהיתה אכילתו לבעלים. אך שיאכלוהו בירושלים, כמו שהוא הענין בנטע רבעי ובמעשר שני. והנה האכילה במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם, טובות רבות יוצאות ממנה. כי הנה ישיבת עיר הקודש ומקום העבודה ירשום בלבבות רוממות האל ויראתו, וזה טעם למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים (דברים י"ד כ"ג). גם אסיפת העם בעיר אחת לאכול ולשמוח, היא חזוק גדול לאחדות האומה, וסבה גדולה להיות היהודים מכירים ואוהבים זה את זה, ואוהבים את אומתם. ואמנם נטע רבעי היה קדש הלולים לה', להודות לה' על פרי האילן החדש, ולפי שרצתה התורה שיהיה ראשית פריו קדש הלולים לה', לכך היה (כדברי רלב"ג) מה שצותה להמתין עד השנה הרביעית למען יהיה משובח ושלם, ועד השנה ההיא היה הפרי ערלים ואסור, ע"ד איסור לחם וקלי וכרמל עד הבאת העומר.