שמות כב:ל מחשבת ישראל: יסוד מורא וסוד תורה, דרשות אל עמי, גן נעול ואגרות צפון

ויש שהכניסו במצות מה שהוא רשות כמו (דברים י״ד:כ״א) לגר אשר בשעריך או מכור לנכרי וככה (שמות כ״ב:ל׳) לכלב תשליכון אותו כי הטעם דבק עם ואנשי קדש תהיון לי. והנה בשר שנטרף איננו למאכלך רק לכלב השומר צאנך תשליכנו על כן נפתח למד לכלב ולולי הקבלה היה נראה ככה לעולם בהם תעבודו כי כל המצות מיד האבות קבלנום ואין הפרש בדברי המצות בין דבריהם ובין דברי תורה כי גם הם נתונים לנו והם קבלו מאבותם ואבותם מהנביאים והכל מפי השם ביד משה.

וגם זו רעה חולה הננו רואים תחת השמש, שנוח לו לאדם יותר לקיים את המצוה של "לכלב תשלכון אתו" (שמות כב, ל), משיקיים את המצוה של "ונתת ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה", הוא מחזיק לפעמים את מאכליו הבלתי נחוצים לו, עד שנפסלים גם מאכילת כלב, והוא מוכרח לבער זאת בטומאה, ובלבד שלא יהנה ממנו שום איש. וכבר אמר הגאון ר"י סלנטר ז"ל בטעמו של דבר שאנו רואים, שהטבח לא יתרגז כלל על הרב דמתא, שהטריף לו שור העולה לכמה וכמה עשרות שקלים, ולעומת זאת אם יצא חייב בדין תורה על פרוטה אחת, אז הוא מרעיש עולמות על הרב ורוצה לקורעו, מפני שכשמטריפים לו לא תצא מזה שום טובת-הנאה לזולתו, אבל כשיוצא חייב, הנה לא על הפסדו הוא מתלונן, אך על ההנאה שמגיעה מזה לחברו, ובאמת כבר עמדו חכז"ל על הפסיכולוגיה האנושית זו גם בהלכה, עי' בבבא קמא (מ, א) "חייבי כופרין מאי, כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמי מחמר חמיר עילויה ולא בעי משכוניה, או דלמא, כיון דלחבריה הוא דבעי למיתבא ליה - וכו' לא חמיר מילתא עילויה ובעי משכוניה", ואמנם כן, כל אדם עלול, שיניח לבער את כל מה שיש לו, אחרי שנטמאו מאכילת כלב ובלבד שלא יהנה מהם שום אדם.

וכמו שאנו רואין הדקדוקים הגדולים שדקדקה התורה על המלך וצוהו על מדות יקרות ונפלאות, וכל זה בעבור שהוא ב"ה מצוהו כפי כחו; כן תתחלפנה המצווֹת והאזהרות בכל בעלי הנפשות היקרות, בין רב למעט. כמו דרך הקדושה היתרה על חקי התורה, ונכללת ג"כ במאמר "והלכת בדרכיו". וכן בא בקבלתם ז"ל¹"אגרת הקודש", המיוחס בטעות לרמב"ן, "כתבי רמב"ן", מהד' מוסד הרב קוק, ח"ב עמ' שכב. ולא מצאתי מאמר זה בחז"ל "מה הוא קדוש אף אתה הֶיֵה קדוש". וכן כתוב בתורה (ויקרא יט, ב) "קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלהיכם". והקדושה היא הפרישות וההבדל מדבר נקלה ונבזה, וכוסף הנפש והתשוטטות מחשבותיה בדברים נכבדים ונשגבים. ולכן נכתבה המליצה הזאת בתורה פעמים רבות, כפי חלוקי הענינים שדרך הנפש לכסוף אליהם ולהשתוקק בהם. וענין המצוה תמיד [היא] מלבד שלא תעשה דבר פלוני ופלוני שהזהרתיך עליו, גם לא תכסוף אליו, ולא תשוטט עליו במחשבה. אבל תרומם דרכי לבך ומחשבותיך על הענינים הנקלים האלו, ותכסוף אל מה שהוא טוב ונשגב באמת. תמצאנו²מושג של "קדושה" כתוב על עניני המאכלים האסורים, הבהמה והחיה והעוף והדגה והרמש שאסרם התורה, לאמר אל תחשוב על טעמם והנאתם וכיוצא. אבל יבוזו בעיניך בעבור שהן עניני הגוף ומעשה בהמה. ואמר (ויקרא יא, מה) "והייתם קדושים כי קדוש אני". וכן (שמות כב, ל) "ואנשי קדש תהיון לי, ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" וגו'. וכן כשדבר על העריות וטומאת המשכב אמר אחריו (ויקרא יט, ב) "קדושים תהיו". כלומר מלבד שלא תעשו התועבות האלו, אבל גם תהיו פרושים במחשבת הלב מהן, ולא תשוטט מחשבתכם על מיני ההנאות האלו, כי הוא מעשה נקלה ובזוי. ותרוממו מחשבותיכם לאהוב ולחשוב הענינים הנכבדים מחשבת שכל ובינה. וכשהזכיר עבודת אלילים וזנות הכשפים והאובות והידעונים. אמר (ויקרא כ, ז) "והתקדשתם והייתם קדושים". פירוש מלבד שלא תעשו כמו אלו, אבל גם תהיו קדושים במחשבת הלב, ולא תאהבו הדברים הבזוים ולא תשוטטו עליהם במחשבת הלב. כי תהיו אנשי המעלה ובעלי מחשבות טובות ונשאות. וכן כשהזכיר כלל מחשבת היצר הרע ואמר (במדבר טו, לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", והן הפחיתיות בכללם. אמר (טו, מ) "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם". כלומר למען תשוטט מחשבת לבבכם בזכרון הדברים היקרים, לעשות את מצותי ותהיו קדושים לאלהיכם. וכמעט כל הקהל מישראל בכחם להשתמר מאלה התועבות ולהתקדש במחשבת הלב. כי מי שיש בו כבוד אדם יבוש בעצמו להרהר בדברים הבזוים האלו, וירום במחשבתו לחשוב בענינים נכבדים. אבל יש דרכים רבים בדרכי הקדושה נשגבים אלו מאלו. ולא פרשה התורה אותם בעבור שלא יאותו לכל הנפשות. כי מדרך ההמון אע"פ שעוזבים מחשבת טומאה כאלו האמורים למעלה, הנה תשוטט מחשבת לבם על קנינם ועל משאם ומתנם, ועל עניני ביתם נשותיהם ובניהם, והנהגתם עם רֵעיהם, ומחשבותיהם דבקות מאד בכמו אלה. וכשיקרה להם ענין מאלו הענינים לטוב או לרע, הם משתקעים בהם בדמיונם, ולא יציירו עוד בנפשם ענינים אמתיים עליונים וגבוהים.