קבלה על בראשית 3:2: זוהר ופרשנות מיסטית

וְכִי אָדָם גָּרִים, וְהָא כְתִיב (בראשית ג ב) וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּ עִמָּדִי וְגוֹמֵר, וּבְגִין דָּא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְּתָא מֶה עָבְדַת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שם יג) וַיֹּאמֶר יהו''ה אלהי''ם אֶל הָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית, כָּל חוֹבָה דְעָבְדַת לִשְׁכִינְתָּא דְאִיהִי זֹאת עָבְדַת, וּבְגִין דָּא מַה זֹּאת עָשִׂית, דְּאִיהִי מַה שְּׁמוֹ, מַה זֹּאת וַדַּאי, מָה יהו''ה אלהי''ך שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה (דברים י יב), וְאַל תִּקְרֵי אִם אֶלָּא אֵם (הדא הוא דכתיב (ויקרא יט ג) איש אמו ואביו תיראו דאיהו י''ה אבא ואימא עלאה), וְאַנְתְּ לָא דְחֵילְתְּ מֵאִימָּא עִלָּאָה, לְזֹאת עָבְדַת כָּל דָּא וַדַּאי, דְאִתְּמָר בָּה (בראשית ט יב) זֹאת אוֹת הַבְּרִית.