אור החיים
ותאמר האשה וגו'. נתחכמה להשיב לכל הנשמע מדבריו כפי מה שפירשנו כי ג' טענות נתכוון לומר, והשיבתו, כנגד מה שנשמע בדבריו א' שהכל אסור, או לטענת שכל עצי הגן הם ענפי האילן ההוא מוברכים ועודנם יונקות מעץ הדעת, או לטענת שהוא העד ששמע כי הכל אסר הבורא, אמרה לא כן הוא מכל עץ הגן נאכל כי ה' שאסר עץ הדעת הוא התיר שאר אילנות ומה בכך אם הם מוברכות ממנו, בשלמא אם לא היה ה' מתיר בפירוש כל עצי הגן אז יש מקום לצדד כדבריך מה שאין כן אחר שה' התיר בפירוש כל עצי הגן מה מקום לנו לאסור דבר שהותר מפי הבורא. גם אין לשמוע לעדותו כי עדותו מוכחשת היא אצלה מדברי בעלה, ותועיל הכחשת העדויות לבל תאסור עצי הגן כי עדות מוחלקת היא אבל לא תועיל להכחיש כל העדות להתיר הכל כי בכלל כל שאומר הנחש ישנו לעץ הדעת וכדעת בית הלל:
רד"ק
ותאמר, אינו כן כמו שאתה אומר, כי לא מנע ממנו כל עץ הגן אלא עץ אחד שהוא בתוך הגן שאמר לנו "לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון", ולטובותנו מנעו ממנו שלא נמות, אולי בטבע העץ שפריו ממית האוכל ממנו. ומה שאמר' פן שהוא ענין שמא ואולי, והאל אמר לאדם כי בוודאי ימות אם יאכל ממנו, כמו שאמר ביום אכלך ממנו מות תמות, לשון פן אמר' לענין לא תגעו בו שהוסיפה מדעתה, אמרה כל כך אהב אותנו כי אפילו הנגיעה מנע ממנו פן נבוא מהנגיעה לאכילה ונמות, או פירושו שלא תמותון, כמו פן תשיב את בני שמה (כ"ד ו') שפירושו שלא תשיב, פן תדבר. עם יעקב (ל"א כ"ד) שלא תדבר:
העמק דבר
מפרי עץ הגן נאכל. באמת דביקות האשה לאדם לא הי׳ כ״א בשעה שעמדה עמו וכטבע החלק ששואף אל הכלל בשעה שרואה אותו. ובאותה שעה שדבר עמה הנחש. הלך האדם ממנה והרגישה תאוה לאכול ואמרה שתאכל. ומענין דבקות האדם בקונו לא הרגישה. ע״כ אמרה שודאי נאכל. ואמרה מפרי עץ הגן ולא כלשון ה׳ מכל עץ הגן. דמשמע אפי׳ הנאה מן העצים כמ״ש לעיל. והיינו משום שאדם אמר לה שתאכל רק הפרי. באשר לא ידעה להזהר בהשחתת האילן. שלא הי׳ לה דעת אנוש: