קבלה על קהלת א:9

אמר רב יהודה אמר רב, עתיד הקב"ה, לשמוח באותו זמן, עם הצדיקים, להשרות שכינתו עמהם, והכל ישמחו באותה שמחה, הה"ד ישמח ה' במעשיו. א"ר יהודה, עתידים הצדיקים באותו זמן, לברא עולמות, ולהחיות מתים. אמר ליה רבי יוסי, והתנן אין כל חדש תחת השמש. א"ל רבי יהודה, ת"ש, בעוד שהרשעים בעולם, וירבו, כל העולם אינו בקיום, וכשהצדיקים בעולם, אזי העולם מתקיים. ועתידים להחיות מתים, כדקאמרן, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם ואיש משענתו בידו מרוב ימים, כדכתיב לעיל.

א"ר חייא, כתיב אין כל חדש תחת השמש. והכא שירתא דא, איהי חדש, ואיהי תחת השמש, דהא תחות שמשא להוי, ומאי איהו, דא סיהרא, וכדין הוי חדש תחת השמש. מאי טעמא, בגין כי נפלאות עשה. ומאן אינון נפלאות, האי דכתיב הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. הושיעה לו, למאן לההוא דרגא, דאמר שירתא דא, בגין דבהו אסתמיך בימינא ובשמאלא. הושיעה לו ימינו ודאי, לההוא דרגא, דהאי מזמור, אימתי, בזמנא דיקומון מתי עלמא, ויתערון מעפרא, כדין יהא חדש, מה דלא אתעביד בהאי עלמא.

והנה נתבאר את אשר יעדנו לבאר בענין עקר השתוף כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה עם מה שנתבונן במלת מחשבה ובמלת מעשה וזהו נעוץ סופו בתחלתו כי הכל עלה במחשבה היות כאשר היה ואין כל חדש תחת השמש כי מה שהיה הוא שיהיה (קהלת א׳:ט׳) ונתבאר עוד למשכיל למה לא הוזכר שם מלא בכל פרשת בראשית עד אלה תולדות השמים והארץ. ואשר ישכיל מה שכתבנו ביציאת הע' מהכח שהיתה כלולה בכח התפארת אל הפעל היא בעזר לתפארת בענין הקיום כשליח העושה רצון משלחו מיתרון אהבתו יתבונן המד' שאמרו כל שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד יצא. ולא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא כי היא כלולה בכל, ובשביעיות נזכור בענין הבערה שיצאתה מן הכלל ומשם יבין המשכיל באור העניין: