יואל ב:יא מדרש: מדרש תנחומא, מדרש שכל טוב, תנחומא בובר ואוצר מדרשים

וַֽיהוָ֗ה נָתַ֤ן קוֹלוֹ֙ לִפְנֵ֣י חֵיל֔וֹ כִּ֣י רַ֤ב מְאֹד֙ מַחֲנֵ֔הוּ כִּ֥י עָצ֖וּם עֹשֵׂ֣ה דְבָר֑וֹ כִּֽי־גָד֧וֹל יוֹם־יְהוָ֛ה וְנוֹרָ֥א מְאֹ֖ד וּמִ֥י יְכִילֶֽנּוּ׃

מדרש תנחומא

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ (תהלים קג, כ). בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו, אֵלּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן שֶׁנִּקְרְאוּ מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וְיוֹצִיאֵנוּ מִמִּצְרַיִם (במדבר כ, טז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים (דה״ב לו, טז). רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אוֹמֵר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. שֶׁהוּא אוֹמֵר, גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ, שֶׁהִקְדִּימוּ עֲשִׂיָּה לִשְׁמִיעָה. רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא אוֹמֵר, אֵלּוּ שׁוֹמְרֵי שְׁבִיעִית. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָם גִּבּוֹרֵי כֹּחַ. רוֹאֶה שֶׁשָּׂדֵהוּ מֻפְקֶרֶת וְאִילָנוֹתָיו מֻפְקָרִים וְהַסְּיָגִים מְפֹרָצִים וְרוֹאֶה פֵּרוֹתָיו נֶאֱכָלִים, וְכוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. וְשָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ. רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי אוֹמֵר, מִי גִּבּוֹרֵי כֹּחַ, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁאֵין גִּבּוֹר כְּמוֹתוֹ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמְדִים לִפְנֵי הַר סִינַי וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל הַדִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יוֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמַתְנוּ (דברים ה, כב), וּמֹשֶׁה לֹא נִזּוֹק. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁגְּדוֹלִים הַצַּדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵינָן יְכוֹלִין לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ (יואל ב, יא) אֶלָּא עוֹמְדִין וְנִבְהָלִין. וְהַצַּדִּיקִים יְכוֹלִין לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ. כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ (יואל ב, יא), אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה (בראשית לב, ב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְשׁוּנֵיהּ (דניאל ז, י). וּמִי קָשֶׁה מֵהֶם. הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְּבָרוֹ (יואל ב, יא), זֶה צַדִּיק שֶׁעוֹשֶׂה רְצוֹן יוֹצְרוֹ. וְאֵיזֶהוּ, זֶה מֹשֶׁה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן, וְעָמַד וְנִזְדָּרֵז וְעָשָׂה מִשְׁכָּן. וְהָיָה עוֹמֵד מִבַּחוּץ, שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא לָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד (שמות מ, לה). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינוֹ דִּין שֶׁמּשֶׁה שֶׁעָשָׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן יְהֵא עוֹמֵד מִבַּחוּץ וַאֲנִי מִבִּפְנִים, אֶלָּא הֲרֵינִי קוֹרֵא אוֹתוֹ שֶׁיִּכָּנֵס. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. הֱוֵי, קָשֶׁה כֹּחָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁיְּכוֹלִין לִשְׁמֹעַ קוֹלוֹ. וְכֵן בִּשְׁמוּאֵל כְּתִיב: וַיָּבֹא ה' וְיִתְיַצֵּב וַיִּקְרָא כְּפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, דַּבֵּר כִּי שׁוֹמֵעַ עַבְדֶּךָ (ש״א ג, י). לְפִיכָךְ אָמַר דָּוִד, גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ. וְאִם תֹּאמַר, כְּשֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם מֹשֶׁה, בְּקוֹל נָמוּךְ הָיָה מְדַבֵּר, לְפִיכָךְ הָיָה יָכֹל מֹשֶׁה לִשְׁמֹעַ. לֹא הָיָה מְדַבֵּר אֶלָּא בְּקוֹל מַתַּן תּוֹרָה שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל וּמֵתוּ בְּדִבּוּר רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יוֹסְפִים אֲנַחְנוּ וְגוֹ' (דברים ה, כב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ (שה״ש ה, ו). וּמִנַּיִן שֶׁבְּקוֹל מַתַּן תּוֹרָהּ הָיָה מְדַבֵּר. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, קוֹל ה' בַּכֹּחַ (תהלים כט, ד). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו (במדבר ז, פט), הַקּוֹל שֶׁהָיָה שׁוֹמֵעַ בְּמַתַּן תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה' שׁוֹבֵר אֲרָזִים (תהלים כט, ה), וּבוֹ הָיָה מְדַבֵּר עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר וְעַל כָּל אֲמִירָה וְצִוּוּי. שֶׁמָּא תֹּאמַר, שֶׁנִּשְׁמַע הַקּוֹל לְיִשְׂרָאֵל מִבַּחוּץ. תַּלְמוּד לוֹמַר: וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל, הוּא הָיָה שׁוֹמֵעַ בִּלְבַד. וְכִי מֵאַחַר שֶׁבְּקוֹל גָּבֹהַּ הָיָה מְדַבֵּר, לָמָּה לֹא הָיוּ שׁוֹמְעִים. לְפִי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַדִּבּוּר שֶׁיֵּצֵא וְהָלַךְ אֵצֶל מֹשֶׁה וְעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁבִיל שֶׁבּוֹ יוֹצֵא הַקּוֹל עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְמֹשֶׁה וְלֹא נִשְׁמַע לְכָאן וּלְכָאן, שֶׁנֶּאֱמַר: לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל (איוב כח, כה), שֶׁכָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַכֹּל בְּמִשְׁקָל. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קוֹלוֹת (איוב כח, כו), שֶׁעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דֶּרֶךְ לְאוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁיֵּלֵךְ אֵצֶל מֹשֶׁה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, אֵלָיו הָיָה נִשְׁמָע וְלֹא לְאַחֵר. לְכָךְ נֶאֱמַר: גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ. וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה מֵהַשְׁפִּילְךָ לִפְנֵי נָדִיב (משלי כה, ז). רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר, רְחַק מִן מְקוֹמְךָ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָה מוֹשָׁבוֹת שֶׁיֹּאמְרוּ לְךָ עֲלֵה, וְאַל תַּעֲלֶה שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ לְךָ רֵד. רַבִּי תַּנְחוּמָא אוֹמֵר, יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָּעַת (משלי כ, טו). מִתְּלָא אוֹמֵר, דַּעַת חָסַרְתָּ מַאי קָּנִיתָ, דַּעַת קָּנִיתָ מַאי חָסַרְתָּ. אַף מֹשֶׁה לֹא עָלָה עַד שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה.
שאל רבBookmarkShareCopy

מדרש שכל טוב

כתיב יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל (יואל א ד), וכתיב וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחניהו (וכי) [כי] עצום עשה דברו כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו (שם ב יא), בוא וראה גדולתו של מלך מ"ה הקב"ה שהרי מלך בשר ודם מזמן חיילותיו לעשות מלחמותיו. והוא צריך לפרנסן, בין שהן נלחמין ובין שאינן נלחמים, אבל הקב"ה יש לו חיילות ששרויין במקום שאין בנ"א עומדים. והן הן מיני ארבה. שאינן לא אוכלין ולא שותין, והם חיים בגזירתו של הקב"ה. וכשהוא גוזר עליהם להשתלה למקום מכעיסיו להשחית את יבול ארצם, הרי הן ננערין ומתגברין לעשות שליחותו, שנא' ננערתי כארבה (תהלים קט כג), וכתיב וה' נתן קולו לבני חילו, וכתיב אשר אכל הארבה הילק והחסיל והגזם חילו הגדול (יואל ב כה), חיילותיו של מלך בשר ודם אין הפרשים יכולין לעלות בחומה ולכנוס בחלונות, אבל חילו של הקב"ה כתיב בהו בעיר ישקו בחומה ירוצון בבתים יעלו בעד [החלונים] יבואו כגנב (שם ב ט), וכתיב [כקול] מרכבות על ראשי ההרים ירקדון כקול להב אש אכלה קש (בעם) [כעם] עצום ערוך מלחמה (שם שם ה), וכתיב ובעד השלח יפלו (ולא) [לא] יבצעו (שם שם ח), ותרגם יונתן בן עוזיאל ולאתר דאינון שליחין אזלין קטלין ולא מקבלין ממון, ולפי שמשלחתם מכה גברתנית היא, שלח והעיד והתרה בהם, כי לפי שהיו כופין את עמו להיותם עושים את כל עבודתם בשדה, ומינום כורמים ויוגבים ואוספין קייציהם, לפיכך הוא שלח בהם חילו הגדול שמנה מאות מיני ארבה, שהארבה יש לו מאה מינים, סלעם יש לו מאה מינים, חרגל מאה מינים, חגב מאה מינים, צלצל מאה מינים, ילק מאה מינים, חסיל מאה מינים, גזם מאה מינים, חנמל מאה מינים:
שאל רבBookmarkShareCopy

תנחומא בובר

ר' תנחום בן חנילאי אומר גבורי כח, זה משה, שאין גבור כח כמשה, שישראל עמדו לפני הר סיני ולא יכלו לשמוע קול הדבור, שנאמר אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו (דברים ה כב), ומשה לא ניזק, ללמדך שגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, שמלאכי השרת אינן יכולין לשמוע קולו, אלא עומדין ומרתחין ונבהלים, והצדיקים יכולין לשמוע קולו, שנאמר וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו (וכי) [כי] עצום (עושי) [עושה] דברו (יואל ב יא), מחנהו אלו המלאכים, שנאמר מחנה אלהים זה (בראשית לב ג), וכן הוא אומר אלף אלפין ישמשוניה (דניאל ז י), ומי קשה מהם הצדיקים, שנאמר כי עצום (עושי) [עושה] דברו (יואל שם), זה צדיק שעשה דברו, ואיזה זה משה, שאמר לו [הקב"ה] עשה משכן, ונזדרז ועשאו, והיה עומד לעצמו מבחוץ, שהיה מתיירא לבא אל אהל מועד, שנאמר ולא יכל משה לבא אל אהל מועד וגו', כי ענן ה' על המשכן (שמות מ לה לח), אמר הקב"ה אינו דרך משה שנצטער במשכן יהא עומד מבחוץ ואני עומד מבפנים, אלא הריני קורא אותו שיכנס, לכך כתיב ויקרא אל משה, הוי קשה כהן של צדיקים שיכולין לשמוע את קולו, וכן כתיב בשמואל, ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל [ויאמר דבר כי שומע עבדך] (ש"א ג ו), לפיכך אמר דוד גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ואם תאמר כשהיה מדבר עם משה בקול נמוך היה מדבר, לפיכך היה יכול לשמוע, לא היה מדבר אלא בקול מתן תורה ששמעו את קולו ומתו בדבור ראשון, דכתיב אם יוספים אנחנו וגו' (דברים ה כב), וכן הוא אומר נפשי יצאה בדברו (שה"ש ה ו), ומנין שבקול מתן תורה היה מדבר, שכן הוא אומר קול ה' בכח קול ה' בהדר [קול ה' שובר ארזים] (תהלים כט ד ה). וכן הוא אומר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז פט), קול שהיה שומע במתן תורה. (קול ה' שובר ארזים), וכן היה מדבר על כל דבור ודבור, ועל כל אמירה ואמירה, שמא תאמר ישראל היו שומעים את הקול מבחוץ, תלמוד לומר וישמע [את הקול], הוא היה שומע את הקול בלבד, וכי מאחר שבקול גבוה היה מדבר, למה לא היו שומעין, לפי שגזר הקב"ה על הדבור שיצא וילך אצל משה ועשה לו הקב"ה שביל, שבו יצא הדבור עד שיגיע למשה, ולא נשמע לכאן ולכאן, שנאמר לעשות לרוח משקל (איוב כח כה), שכל דבור שיוצא מפי הקב"ה [הכל במשקל], וכן הוא אומר ודרך להזיז קולות (שם שם כו), שעשה לו הקב"ה דרך לאותו הקול שיוצא אצל משה בלבד, שנאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו, אליו היה נשמע ולא לאחר, לכך נאמר גבורי כח עושי דברו.
שאל רבBookmarkShareCopy