מדרש על איוב 12:23

וישובו ויחנו לפני פי החירות, מה היו חירות הללו לא היו משופעות אלא גדודיות ולא היו תרוטות אלא מוקפות ולא היו עגולות אלא מרובעות ולא היו מעשה אדם אלא מעשה שמים ועינים היו להם לפותחות כמין זכר וכמין נקיבה היו דברי ר' אליעזר, ר' יהושע אומר החירות מצד זה ומגדול מצד זה הים לפניהם ומצרים לאחריהם. ד"א פי החירות אין חירות אלא מקום חירותן של מצריים מקום איטלין מקום עבודה זרה שלהם. לשעבר היתה נקראת פיתום שנא' ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס (שמות א) חזרו להם להקראת פי החירות שהיא מאחרת לעובדיה. נסעו בני ישראל מרעמסס לסכות ומסכות לאיתם ומאיתם לפני פי החירות. יום חמישי נסעו ממצרים ובאו עד רעמסס וביום ששי ובשבת שבתו שם ובאחד בשבת שהוא רביעי לנסיעתן התחילו ישראל מתקנין כליהם ומציעין בהמתם לצאת אמרו להם האקטורין הגיעה פרותזימיה שלכם לחזור למצרים שנ' דרך שלשת ימים אמרו להם ישראל וכשיצאנו ברשות פרעה יצאנו שנ' ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה אמרו להם האקטורין רוצין ולא רוצין סופכם לקיים דברי מלכות עמדו עליהם ישראל הכו מהם פצעו מהם הרגו מהם הלכו והגידו לפרעה. אמר להם משה חזרו לאחריכם כיון שתקעה קרן לחזור התחילו מחוסרי אמונה שבישראל תולשין שעריהן ומקרעין בגדיהם עד שאמר להם משה מפי הגבורה נאמר לי שאתם בני חורין לפיכך נאמר וישובו ויחנו לפני פי החירות: בין מגדול ובין הים, שם היתה גדולתן של מצריים שם היתה תפארתם שם היתה מיומס שלהם שם כנס יוסף את הכסף ואת הזהב שנ' וילקט יוסף את כל הכסף וגו' (בראשית מז יד): לפני בעל צפון, בעל צפון נשתייר מכל הייראות שלהן בשביל לפתות לבן של מצרים ועליו הוא אומר, משגיא לגוים ויאבדם וגו' (איוב י״ב:כ״ג): נכחו תחנו על הים, בשביל לפתות לבן של מצרים להטעותם, שהוא הציל את עצמו ועליו הוא אומר: משגיא לגוים ויאבדם וגו'.

וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם. שֶׁהוֹלִיכוּ בְּיָדָם כָּל מִינֵי קְסָמִים שֶׁהֵם קוֹסְמִין בָּהֶם, שֶׁלֹּא יִתֵּן לוֹ עֲלִילָה לוֹמַר, אֵין כְּלֵי תַּשְׁמִישִׁי עִמִּי. וּבְיַד זִקְנֵי מִדְיָן הָיוּ הַקְּסָמִים, שֶׁאָמְרוּ, אִם יָבֹא עִמָּנוּ, יַצְלִיחַ. וְאִם יְעַכֵּב שָׁעָה אַחַת, אֵין בּוֹ תּוֹעֶלֶת. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם: לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה, הָלְכוּ לָהֶם זִקְנֵי מִדְיָן, שֶׁיָּדְעוּ בַּקְּסָמִים שֶׁלָּהֶם שֶׁאֵין בּוֹ הֲנָאָה. וְיָשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם, וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים וְגוֹ'. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מַשְׁגֶּה יְשָׁרִים בְּדֶרֶךְ רָע, בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפֹּל (משלי כח, י), זֶה בִּלְעָם. שֶׁבִּתְחִלָּה הָיוּ הַבְּרִיּוֹת נוֹהֲגוֹת בְּכַשְׁרוּת, וּבִדְבָרָיו אֵלּוּ נָהֲגוּ בָּעֲרָיוֹת. שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה נֶאֱמַר, וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כט, ט), וְכֵן, וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת (שמות ב, טז), הַנָּשִׁים הָיוּ יוֹצְאוֹת אַחַר הַצֹּאן. עָמַד בִּלְעָם וְהִטְעָה אֶת הַבְּרִיּוֹת בָּעֲרָיוֹת. וּכְמוֹ שֶׁהִטְעָה, הֻטְעָה. בָּעֵצָה שֶׁנָּתַן, בָּהּ נָפַל. הָיִינוּ דִּכְתִיב: בִּשְׁחוּתוֹ הוּא יִפֹּל. וְהִטְעָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּהּ. שֶׁכָּךְ כְּתִיב: מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְּאַבְּדֵם (איוב יב, כג), כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה. אָמַר הָרָשָׁע, אֵינוֹ יוֹדֵעַ בָּהֶם. כִּמְדֻמֶּה אֲנִי, יֵשׁ עִתִּים שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, וְאַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה בְּבָנָיו כָּל מַה שֶּׁאֲנִי רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת. לְכָךְ אָמַר לוֹ: מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ, לְהַטְעוֹתוֹ. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים, בָּלָק בֶּן צִפּוֹר וְגוֹ'. הִתְחִיל מִתְגָּאֶה וְאוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אַתָּה מְכַבְּדֵנִי וְאֵין אַתָּה מוֹצִיא לִי שֵׁם טוֹב בָּעוֹלָם, הַמְּלָכִים מְבַקְּשִׁים אוֹתִי. הִנֵּה הָעָם הַיּוֹצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִי. לְהוֹדִיעַ, שֶׁהָיָה שׂוֹנֵא אוֹתָם יוֹתֵר מִבָּלָק. שֶׁבָּלָק לֹא אָמַר, קָבָה לִי, אֶלָּא אָרָה לִי. וְזֶה אָמַר, קָבָה בְּפֵרוּשׁ, שֶׁנּוֹקֵב הַשֵּׁם וּמְפָרֵשׁ. בָּלָק אָמַר, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ. וְהוּא אוֹמֵר, וְגֵרַשְׁתִּיו, מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא.

‎וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, יוֹצְרוֹ חֲלָקוֹ. וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר, הוּא בְּעַצְמוֹ וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. אֲפִלּוּ הָיָה אָדָם בְּמָקוֹם אַחֵר וּבְכוֹרוֹ בְּמִצְרַיִם, מֵת. כּוּשׁ וּפוּט וְלוּד מִנַּיִן שֶׁמֵּתוּ בְּכוֹרֵיהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם (תהלים עח, נא). מִבְּכֹר פַּרְעֹה, הוּא נִשְׁתַּיֵּר מִכָּל הַבְּכוֹרוֹת, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ. וּבְעַל צְפֹן נִשְׁאַר מִכָּל אֱלִילֵיהֶן, לְהַטְעוֹתָן בּוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם (איוב יב, כג). עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי, הַשְּׁבוּיִים לָמָּה לָקוּ? לְפִי שֶׁהָיוּ שְׂמֵחִים בְּכָל גְּזֵרוֹת שֶׁגָּזְרוּ מִצְרִים עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה (משלי יז, ה). וְלֹא תֹּאמַר שְׁבוּיִים בִּלְבַד, אֶלָּא אַף עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם, שֶׁהָיוּ מְשֻׁעְבָּדִין לָרֵחָיִם. עַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, יִרְאָתֵנוּ קָשָׁה, שֶׁלֹּא שָׁלְטָה בָהֶם פֻּרְעָנוּת.